בלוג

כמה טוב שבאת הביתה, בית זה אומר כבר הכל

אז באנו הביתה. אחרי שוק תרבותי בשדה התעופה פגשנו את ההורים שלנו ואת דרור המקסים שבא לחבק ולעזור לנו לסחוב את ה230 ק״ג מטען שהבאנו איתנו. (4 רכבים מהשדה סה״כ הכילו אותנו על כל תכולתנו). נחתנו הישר לאינטנסיביות של חג. מוקפים באהבה של משפחה וחברים עם לו״ז צפוף של הדלקת נרות מידי ערב בחוגים שונים של משפחה/חברים. יש משהו מעודד באמת ומשמח שיש לאין לחזור. חושבת על משפחות מיוחדות שפגשנו בדרך שמכרו את כל מה שהיה להם ויצאו למסע בלי תאריך חזרה או בית/ מסגרת שמחכה להם ואני לא מקנאה כלל. מוקפים במשפחה שאנחנו אוהבים, בחברים טובים שאספנו במשך שנים, במושבה שכייף לחיות בה ובבית שהוא המקום שתמיד נעים לחזור אליו- חזרנו. למרות שצחקנו אני ויותם על הילדים ואמרנו שהם חזרו בדיוק כמו שבאו, לא באמת התכוונו לזה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו עבר איזשהוא תהליך עם עצמו במסע הזה. כל אחד בדרך שלו ובמינון שלו.

ראשון הוא עידו שסופית עבר אותי בגובה בטיול הזה ועוד רגע את יותם במידת הנעליים. (״הילד גדל!״ הסביר לי שוב ושוב יותם כתירוץ לכמויות המזון שנדרשות לו). הוא התחיל את הטיול עם לא מעט משברים/חששות שלו עם עצמו וגעגועים תכופים לרגיל והמוכר שלו שהתחלפו בזרימה עם הטיול ועם החופש הארוך. כן, יש עוד דברים שצריכים עוד זמן כדי שיחלחלו אבל אין לי ספק שהשהייה במחיצתנו חצי שנה לימדה אותו דבר וחצי על החיים ואולי במעט תכין אותו להתמודדות עם הסביבה שמחכה לו.

יעלי, סוג של סנדוויץ שלנו, רגישה לסביבתה, (אם כי לא כשמבקשים ממנה לקצר כשהיא מתחילה לדבר). גם היא הפכה מילדה לנערה בטיול ונכנסה לגיל ההתבגרות במלוא העוצמה. בתחילת הדרך גילינו ילדה עם לא מעט תחושות ומחשבות שדברים קורים רק ודווקא לה. כל זה התמתן ככל שהמסע נמשך ועל אף שמידי פעם זה חוזר, המינונים הרבה יותר קטנים והיא מהר מאוד מבינה. אני לא אשכח איך בתחילת המסע פחדה להתגלש במגלשה גבוהה במים בדרווין וככל שהטיול נמשך היא העיזה יותר ויותר ואפילו קפצה בנג׳י שלא הייתי חולמת שתעיז! יעלי בטיול גילתה חברה חדשה שאפשר לחלוק איתה סוד: שירה. הקשר שלהן ריגש אותנו בכל פעם מחדש ולמרות שהיו גם ריבים אין בכלל ספק שהמסע הזה חיבר בניהן בצורה שתלך איתן כל החיים. זכרונות משותפים לעוד שנים ארוכות. הבא בתור זה ילד הפרא שלנו אורי. גידל שיער פרוע וניסה בכל הזדמנות להיות ״גבר שורד״, חולם על חיות מסוכנות, מתפלל למפולת שלגים כשאנחנו מטילים בקרחונים ומקווה לרעידת אדמה במקומות מועדים. זה אורוש שלנו שזכה ללא מעט כינויים חדשים בטיול הזה (אבוריג׳יני, מ-אורי, הוריקן, שכונת חיים ועוד…). אורי יצא למסע ילד וחזר ילד. אומרים שבנים מתבגרים לאט יותר מבנות אז לנו יש הוכחה חיה לכך בבית. אבל עם זאת גיליתי עד כמה ה״גבר השורד״ הזה רגיש ופגיע. אני חושבת שלקראת סוף המסע הוא למד להיות רגיש יותר גם לסביבה שלו ולא רק לעצמו. להתחשב באחרים ולמד היטב את ערך ההתחשבות בזולת. הקשר שלו עם גליה היה ונשאר מיוחד מאוד. אהבה אינסופית ורצון למגע וחיבוק בכל רגע נתון. וגם עם עידו: שעות על גבי שעות של משחקי קלפים/ בריכה/ בדיחות. ברור שגם הם זכו לחיבור מיוחד במסע הזה. כזה שילך איתם עוד שנים ארוכות.

הבאה בתור זאת שירה. המדהימה שלנו. תמיד תסדר אחרי האחים שלה ותנקה את השטח. תמיד רוצה להבין את מה שמדברים סביבה כמו שצריך ולא תחדל לברר. לוקחת הכל הכל ברוח ספורטיבית. בכל מקום שהגענו אליו זרמה. הכל קליל בחיים ושום דבר לא מסובך או קשה מידי. (גם היותה במקום ראשון בכמות הפציעות בטיול לא הפריעה לכייף שהטיול הסב לה). כייף לטייל איתה (אם כי הליכות ארוכות מידי לא באות לה טוב), כייף לצחוק איתה וכייף לבקש ממנה עזרה. כמו אמא קטנה לגליה כשצריך ובעצם לכל הארבעה!

אחרונה חביבה זו גליוש שלנו שגדלה בצורה שלא תאמן. מתינוקת הפכה לילדה ממש. כל הבגדים שהבאנו, ללא יוצא מן הכלל, קצרים עליה. הטייצים הפכו ל7/8 והחולצות לחולצות בטן. גם התספורת הראשונה שלה הקפיצה את המראה שלה בכמה שנים. לכל זה צריך להוסיף את אוצר המילים והסגנון שהיא רכשה מכולנו במהלך הטיול שמשווע לה דיבור של ילדה בת 12 ולא בת 4. אנחנו צוחקים ואומרים שלא יקבלו אותה חזרה לגן עם הפה הזה שהיא רכשה במסע. לכל דבר יש לה תשובה ובעיקר היה לי כייף לחבק ולנשק אותה בלי סוף ורק המחשבה על פרידה ממנה במהלך יום עבודה/ גן מחזירה אותי לתחושות העצב של סיום חופשת הלידה שלי עם כל אחד/ת מהילדים.

ומה איתנו? לפני שיצאנו אנשים אמרו שמיילא להיות 24/7 עם הילדים שלהם אבל עם בן/בת הזוג? זה לא היה שורד! אז קודם כל ברור שאני שרדתי. השאלה איך יותם? על פניו נראה שהוא עדיין כאן אז כנראה שגם שרד 🤐. מה זה שרדנו? היה כייף עצום ביחד. בתחילת המסע כתבתי שאני מקווה ללמוד ״לשחרר״. כנראה ש5 חודשים זה זמן קצר מידי כדי להשתנות. אני חושבת שעשיתי כלשהיא דרך אבל בסופו של יום, ועם יד על הלב, הדרך עוד ארוכה. ואולי, רק אולי, אני אהיה בסדר גם ככה.

עכשיו צריך להתמודד עם החזרה. סידורים שאינם נגמרים, פריקה של כל הארגזים והמזוודות (הבית היה מושכר והרבה נארז בארגזים), מכתב מביטוח לאומי שהפסיקו לשלם לנו קצבת ילדים, מכתב ממס הכנסה שיש לנו חוב, מבתי הספר שדורשים להשלים את החומר שהחסירו ועם עבודה שלי שאמנם ״חיכתה״ לי אבל שינתה לי את התפקיד מן הקצה אל הקצה ואני צריכה לברר עם עצמי שהיא עדיין מתאימה לי. המחשבות על המעט מקום, מעט בגדים, הרבה פחות מסכים, שחיינו בחצי שנה האחרונה גורמות לי לחשוב מחדש עד כמה כל ה״עודף״ הזה שיש לנו בארץ מיותר. האם במקום שבחרנו לגדל את הילדים שלנו אפשר בכלל לחיות אחרת?. מתמלאת געגוע לאנשים שפגשנו, לנופים, למקומות קסומים. נפרדת סופית מהבלוג, לא בטוח שמהכתיבה, מקווה לפתוח בקרוב את יומן המסע הבא. להתראות!

אני אסיים בשיר שאני אוהבת שמסמן בעיני את הדרך שעשינו ואת זאת שאנחנו הולכים אליה עם שובנו.

השביל הזה מתחיל כאן

בין סניף בנק למעיין

לא סלול, לא תמיד מסומן

השביל הזה מתחיל כאן

חוצה את העיר, עולה על ההר

ממשיך אל הים, ממשיך גם מחר

חותך באוויר, בין הבתים

יוצא אל האור אל חיים חדשים

לך עליו, עלה עליו עכשיו

לך עליו, עלה עליו עכשיו

מלאכי ציפורים מעלייך

מלווים את צעדיך

מרחוק נדלק אור

אל תסטה כדי שתוכל לחזור.

מודעות פרסומת

זרעי קיץ נישאים ברוח

כולנו הגענו לניוזילנד עם ציפיות בשמים ובפה מלא אנחנו יכולים להגיד שהיא לא אכזבה! ללא ספק המקום הכי יפה עלי אדמות שהייתי בו. עם צבעים מרהיבים של אגמים בצבע טורקיז, אינסוף גבעות ירוקות ונוף הרים מושלגים. רב הזמן הרגשנו ישובים בתוך גלויה. מדינה כ״כ נוחה לטיול עם מוטורהום שעל אף כל החששות שלי מהצפיפות הוכחה כהצורה הנוחה ביותר לטיול במדינה כמו ניוזילנד. חרשנו את המדינה לאורכה ולרוחבה. על איזורים בודדים מאוד דילגנו אבל את רב החשובים והיפים ביותר ראינו. אם זה ברגל, בטרקים וטיפוסים על הרים גבוהים, אם זה בשיט במקומות חלומיים, אם מהאויר,במסוק, מעל קרחונים ובעיקר ברכב אחד גדול שלוקח אותנו לכל מקום שמתחשק לנו גם אם הוא כבר לא צעיר ומתעייף בעליה. הכרנו אנשים מקסימים במסע, חלקן חברויות שילכו איתנו גם שנים אחרי הטיול. כולנו קיבלנו הרבה יותר מ״הצצה״ אל הטבע המופלא שישנו כאן. אריות ים, כלבי ים, פינגווינים צהובי עין נדירים, אלבטרוסים, ציפורים מיוחדות.

לא פסחנו על אף אטרקציה אפשרית: הלכנו על קצה מגדל, תלויים באוויר, בקומה60, בין שמים וארץ, נכנסנו לתוך כדור שקוף עצום מלא במים וגולגלנו מראש גבעה, עשינו אומגה מעל גשר הנדנדה הארוך בניוזילנד, שטנו במערות עם תולעים זוהרות בחושך, ביקרנו במקום שצילמו את ההוביט, טסנו ונחתנו מעל קרחונים, טיפסנו על הר הרוקי ,טיפסנו על הטונגרירו הגעשי מ״שר הטבעות״, קפצנו באנג׳י לנהר גועש, קפצנו בנג׳י נדנדה 400 מטר מעל פני הקרקע, ירדנו במזחלות מהירות מההר, שטנו בסירת מנוע ב90 קמ״ש בנהר רדוד, קפצנו מצוק לתוך אגם טבעי ורצחנו באיסוף ברכות תרמיות טבעיות ומלאכותיות. אינספק שהילדים קיבלו מענה כמעט לכל הגחמות האקסטרימיות שלהם במסע הזה ( מלבד צניחה חופשית ששלחנו אותם לעשות אחרי גיל 18 באחריותם ועל חשבונם!). לפני כל האטרקציות אני חושבת שהחלק המשמעותי ביותר במסע זה המפגש עם האנשים שבדרך. אנשים שהכניסו אותנו לביתם ופתחו בפנינו את הלב. בשום מקום בעולם לא חווינו את האפשרות לגור אצל מקומיים וכאן זה היה קל ומרתק. והילדים , אי אפשר שלא להחמיא להם על היכולת להסתגל לתנאים ולמצב. היו ימים שלא ידענו במדוייק לאין אנחנן נןסעים ואיפה נישן הלילה. לא מעט פעמים שהיינו בדרכים והארוחות נדחו ונדחו, כמעט ולא היתה להם פרטיות במשך חצי שנה. (יש נוהל ״הסתובבות״ כשמישהו/י מתלבש/ת), בחודשיים האחרונים וגם לא מעט באוסטרליה הם התקלחו במקלחות ציבוריות (לעיתים עם הקצבה של 5-6 דקות מים חמים בלבד), ברור ששירותים ציבוריים בלבד כל התקופה, הסתפקו במעט בגדים שכל אחד לקח לעצמו, התמודדו עם געגועים לחברים הקרובים שלהם וכל זה כמעט ללא קיטורים ובהבנה שכל זה חלק מהמסע. אז באמת כפיים לילדים המדהימים ולמרות שמפעם לפעם שקלנו להשאיר אותם במקום מסויים ולברוח, אני די שמחה שיהיה לי אותם גם בארץ 😝.

ומה עם האיש שלי? כן, אותו בחור מזוקן שסידרתי לו טיול שיחרור ״מהסרטים״ על אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא בנוי לטיולים מהסוג הזה, נתן פה עבודה רצינית עם מאות שעות על ההגה (18,000 קילומטר באוסטרליה וניוזילנד ביחד!) ,בצד הלא נכון של הכביש כשחודשיים מתוכם עם משאית עצומה (שמתחממת בעליות). הוא נהג וניווט והחליף מים אפורים וניקה שפכים והוא היה גם המורה למתמטיקה של ארבעה ילדים (עם מוטיבציה ללמוד שואפת לאפס). מורה לפוקר, לכדור דשא, לסנוקר ולוויסט, מאמן גולף וכדורסל, משיט גולשים מתחילים וגם מדריך כושר לכל החמישה (שכיבות שמיכה ובטן מידי יום). הוא מינגל בכל חלקה ראויה והיה אחראי שטיפת כלים בתק׳ המוטורהום. ובל נשכח את תפקיד הצלם. אחד מהחשובים ביותר במסע הזה. לדאוג שהשמים יצאו כחולים בתמונות, הדשא ירוק, שהילדים ברורים ויפים וכמובן לתפוס את הליוויתנים בדיוק ברגע הקפיצה למים. הוא היה סבל של מאות פריקות והעמסות של מזוודות ו״סבל כתפיים״ של גליה בטרקים ארוכים. והוא בעיקר סבל אותי. עם הרצון שלי להספיק ולראות עוד מקום ולא לפספס אף נקודה במסלול שבניתי. אז בהחלט מגיע לו שאפו ענק!

ולמרות שזה לא מנומס אין לי ברירה אלא להריע לעצמי שבניתי טיול מושלם שכזה שהיה מתוכנן כמעט שנתיים מראש אבל לגמרי זרם עם הדרך. ידעתי איפה אנחנו נוחתים,מאיפה ממריאים ופחות או יותר באיזה תאריך. למעט נק מסויימות לא ידעתי מה יש לראות בכל מדינה ולאורך הדרך כולה חפרתי בבלוגים של משפחות שעשו את זה, קראתי את הלונלי לאורכו ולרוחבו, חרשתי על אתרים באינטרנט וחפרתי לכל מי שפגשתי כדי לקבל טיפים מנצחים.

155 ימים של דאגה לשיבעה אנשים שיהיו שבעים ( אחראית סופר/מקרר ותפריט), 3 ארוחות ביום במשך חמישה חודשים לכולנו, זו משימה לא פשוטה. כביסות לכולנו במשך כל התקופה שלא יחסר חלילה מה ללבוש או חלילה תחתונים להחלפה, ניקיון הקראוון מידי ערב מכל הטינופת שהצטברה מהטיולים במשך היום. 155 יום של מציאת מקום לינה למחר בלילה וליום שאחריו. (בתים/בקתות/פינה לאוהל באוסטרליה ופארקים קראוונים בניוזילנד). לרב שיחקנו אותה בגדול. מציאת משפחות מארחות בניוזילנד כדי לתת לילדים ולנו מבט מבפנים על החיים ביבשת הרחוקה. ליצור קשרים חדשים. להכיר אנשים אחרים. תקשורת בלתי פוסקת עם הארץ כדי להשאיר את כולנו בעניינים ולהקל על החזרה לשיגרה. בין השאר גם להרים מפעם לפעם ילד/בעל עם מצברוח ירוד וגעגועים עצומים לארץ. ולא פחות חשוב מהכל זה הבלוג הזה. התיעוד של המסע הזה במילים כמזכרת שתשאר לנו לתמיד. אין יום במסע הזה שלא מתועד. רשימות ע״ג רשימות של דברים שעשינו וחווינו אז כן גם לי לגמרי מגיעות הכפיים. אינספק שזה היה מסע מנצח. גיבוש משפחתי שלא היה ולא יהיה כמותו בבית שלנו. ניצול חלון הזדמנויות אחרון לטייל כולנו ביחד רגע לפני שכולם הופכים לי לגדולים מידי… ולכל מי ששואל אז התשובה היא כן. יש תכנית מגירה לטיול הבא. יותם אמר שהוא שוקל ״לשרוף את המגירה״. מזל שלגברים יש זיכרון קצר, אה וגם שהם בד״כ לא המחליטים. 😂.

חברים למסע:

זה שיר פרידה, אז בואי רק אמרי שלום

אני אומר תודה

ואת יודעת שחלום,

סופו להתגשם…

אני אומר תודה

ואחר כך נושק.

ימים אחרונים בהחלט במסע מוקדשים לסידורים אחרונים לפני החזרה. החזרה של המוטורהום, השכרת רכב רגיל, סגירת חשבון בנק, מתנות למי שלא הספקנו ועוד… הסוף כבר כאן וכולנו חווים פרידה. ארוחה אחרונה בפארק קראוונים, מקלחת אחרונה במקלחות משותפות, ארוחת ערב אחרונה באוטובית שלנו (הבנות ביקשו לשים מפה שיהיה חגיגי אז מצאנו סדין…) ולילה אחרון שישנים באוטובית. פעם אחרונה שמסדרים את האוטו לשינה, מתעוררים לבוקר אחרון. יותם יכין קפה אחרון ולילדים יעשה אימון בוקר אחרון על מזרון על הדשא ליד האוטובית. לא קל להפרד ממה ששימש לנו בית בחודשיים האחרונים ומכל הקונספט הזה של להיות ביחד 24/7 כמעט חצי שנה ברצף.

אח״כ מעבר לרכב קטן,״רגיל״ (כבר לא צריך לעשות ״סקיור״ לפני הנסיעה ואין מה שיעוף עלינו בכל פניה), בית שכור, וילה עם 3 חדרי שינה ופתאום יש מלא מקום, וחדר פרטי רק לנו, ומכונת כביסה ומייבש וכל מה שצריך אבל בעצם כל זה מיותר. מי צריך את כל זה?

הסתדרנו כ״כ טוב באוטובית שלנו.

חוסר שקט פנימי

ילדים שרוצים לקנות ולקנות

ציוד שצברנו שצריך לארוז

ילדים מבולבלים

עידו מתקשה להפרד מהמסע

גליה בוכה ש״רוצה כבר לבית בישראל״

אורי עצוב ולא מפסיק לחבק

שירה ויעל שעסוקות בארגון המתנות לחברות

45 שעות בדרכים מצפות לנו

מחשבות על החזרה ומה שמחכה לנו

המחיר האמיתי של הטיול עוד לפנינו

לימודים שצריך להשלים

מחשבות על סידורים אינסופיים שמחכים לנו בארץ

עבודה שלי שעברה לא מעט שינויים בזמן שטיילתי

מה הלאה?

יותם לא רוצה לשמוע על שום תכנית לטיול עתידי בשנים הקרובות (וגם לא רוצה ילד שישי). מה יהיה לי לעשות עם כל ה״אין למה לצפות״ הזה?

מסעדה בערב האחרון:

מאלתרים הדלקת נר שני של חנוכה:

פוסט פרידה של אורי

נופים מרהיבים ,חיות חמודות וכל אטרקציה מדהימה זה מה שחינו עליו חמישה חודשים.

אוסטרליה ניוזילנד ועוד כמה איים מרוחקים מהבית האמיתי.

יש חויות עוצרות נשימה וטיולים על הרי געש פעילים שביזכותם יש תחושת נעימות בבית.

אין אף דאגות הגורמות לנו לצאת מהחויה הבילתי ניגמרת הניקראת: ״טיול מסביב לעולם״.

בסוף הטיול הזה אנו נאלצים להיפרד: מקנגרו, קואלה, קרוקודיל, כלבי ים, פינגווינים, אריות ים, ועוד…

עצב רב חל בתוכי בטיסה מאוסטרליה, אבל לא יותר גדול מהעצב של לחזור הביתה. החויות שהיתרחשו לכול אחד מאיתנו ישמרו לנו בלב לנצח ותמיד ישאר חלל המיכיל אותם.

אין אפשרות ליחיות חיים טובים יותר ממה שעבר עלינו.

מדרוין אוסטרליה ועד קרייסצ׳רץ׳ ניוזילנד.

כל מה שאני אוהב חוץ ממישפחתי מרוכז בשני איים ענקיים ומרוחקים. מזכרות מכל העולם אך מאוסטרליה הכי הרבה. הרגשת ביתיות ומשהו קצת שונה. כל קרוקודיל כבר ראינו והבנו עליו אבל עדין משהו היה חסר שם, אבל מה? פיצרוי אילנד אי הקייקים. המקום בו המצאנו את: ״מצב קיק״. אמא ניסחפת על לב שונית המחסום ושירה מתפעלת את הספ לא ממש טוב. חילוץ נועז שלי ושל אמא מתוך לב השונית הגדולה אבל אומנם אמא צוחקת ואני מיתעצבן את אבא ועידו אי אפשר לעצור.

וויית סנדיי החולות הלבנים ובעית הרגלים.

לא יכולתי לעלות לטיול אז אבא נישאר איתי למטה. מגנטיק אילנד אי הקואלות. מתחיל בשייט נחמד וממשיך אל קואלות ויום הולדת ליעל. טיול קואלות ויום הולדת נחמד הוא מה שעשינו באי הזה. פריזר אילנד אי החול.

כל טיול מגיע לקיצו אבל כאן יש גם את האוטובוס הקופצני של קבוצתינו.

טיולים מעייפים ויפים שרובם ניגמרים באגמים קרים.

ניוזילנד אי ראשון.

אוקלנד מתחיל בלקיחת וילה גדולה ויום ההולדת שלי ושל שירה.

סקטבורדים ופינייטה מלאה בממתקים ויש עוד חלק נוסף במתנה אבל הגיע קצת באיחור.

בבוקר הולכים למיסעדת המבורגרים.

אחרי זה הולכים לעלות על מיגדל גבוה מאוד ולעשות כמה דברים על קצה המיגדל.

ניוזילנד אי שני.

בוקר אוכלים בבורגר קינג ורצים למעבורת.

יש מלא אתרקציות והאהובה עלי ״ג׳ט בוט״.

סירת מרוץ שעושה פעלולים וכמעט פוגעת באבנים.

טיול מיוחד וכיף מאוד ישאיר געגועים לשני האיים היפים והמרגיעים.

היה לי כיף מאוד להיות כאן ולחוות את החוויה הזו.

פוסט פרידה של יעל

הזמן עובר כל כך מהר ולא עוצר. אין לנו אף שניה פנויה בחיים, כי תמיד יש עוד מה ליראות ועוד מה לחקור. אבל אם נעצור לשניה את הזמן אנחנו ניראה הכול בברור.

המסלול מתחיל אי שם באוסטרליה, עובר דרך ניוזילנד וניגמר בישראל.

לאורך כול הדרך רואים נופים מרהיבים, של הרים וגבהות ושדות ירוקים.

מקומות מלאים תירים וגם מקומות ניסתרים שצריך לחקור ולחפש קשה עד שאותם מוצאים, אבל תמיד בסוף כל העבודה משתלמת. במסלול היו לנו המון ריבים וגעגועים אבל לבסוף אנחנו תמיד נהנים. הרבה פעמים אמרתי אמא לא בלי יותר את זה תיקחו אותי הביתה לישראל לחברים ולמשפחה. אבל בסופו של דבר אני אתגעגע מאוד למקומות האלה שאותם אנו מבקרים. גם בנסיעות הקשות במוטורהום וגם בנסיעות הקצרות באוטו תמיד היה כף גם אם הייתי קצת חולה. הטיול הזה קירב אותי מאוד לשירה, גיליתי מלא דברים שמשותפים לשתינו שלא ידענו קודם. היכרנו מלא חברים חדשים ונהננו ליראות ביחד סרטים או לשחק בגני שעשועים ובברכות של הפארקים שבהם אנחנו לנים. פגשנו את תום ופתרישה הגרים באוסטרליה ונהננו ממש. לננו בבתים של נוצרים אוהבי יהודים, וניהינו חברים טובים. למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי וגם על אחרים. אוסטרליה וניוזילנד הם מקומות מרהיבים ביופים, הערים המיתנשאים מעל לכל מקום, השקט וציוץ הציפורים, הרעש הנעים של הגלים והים. במהלך הטיול דיברנו הרבה אנגלית ועכשב אנחנו כבר לא מיתבלבלים בין מילים ומדברים בלי בעיה עם ילדים אחרים שאותם אנחנו מנסים להכיר.

אני ממליצה בחום רב לבוא לטיל באוסטרליה וניוזילנד.

ואני עצמי אחזור לכאן יום אחד.

לסיום היה לי טיול נהדר מלה כף וריגושים בילתי ניגמרים. אני אתגעגע למקומות הניפלאים הללו אבל אין מקום כמו הבית בכול העולם.

אדם צובר זיכרונות כמו נמלים

7.12

קמנו לבוקר מרגש במיוחד. היום נפגוש שוב את משפחת אט׳ינגטון (האמריקאים ששהינו איתם ביחד בדנסי פאס). קבענו להעביר יום של כייף ביחד בהנמר ספרינג, עיירת נופש שמרוחקת כשעה וחצי צפונית מקרייסטצארץ. במקום יש ספא עם בריכות בטמפרטורות שונות (מ28 ועד 46 מעלות)וג׳קוזי לרב מפוזרים ברחבי הספא וכמובן מתחם שלם לילדים עם מגלשות מים/אבובים/ נהר עם מים זורמים במעגלים. המקום פופולרי מאוד בחודשי החורף הקרים כשבחוץ מושלג וכל המקום מעלה אדים. אנחנו כמובן נהנים מהמקום ללא המראה החורפי ולמעשה מבלים עוד יום שלם במחיצת המשפחה המקסימה שהתחברנו איתה. אוכלים צהריים ביחד, רובצים ביחד בבריכות לשיחות על מה שהיה ומה שיהיה ובסוף מצטלמים שוב למזכרת ונפרדים, כל אחד לדרכו. לעידו ויעל (הרגישים שבחבורה) לא קל עם פרידות והם מצטרפים אליי לדמעות כשנפרדים לשלום. הבטחנו להפגש שוב ״בירושלים״ בשנה הבאה (זאת בהמשך ליום הדרמטי שהיה אתמול ובו הנשיא טאמפ הכריז על ירושלים כבירתה הרשמית של ישראל)! אני מנסה להבין למה אני כ״כ עצובה ומתקשה לשים את האצבע על הסיבה האמיתית. האם זאת רייגן, הבת שלהם שנפטרה והסיפורים אודותיה שלא עוזבים אותי, או העובדה שהיום בעוד שבוע אנחנו בארץ? אלו הם הימים האחרונים למסע. כשהגענו חזרה לעיר לכולנו העצב התחלף בעצבים. אני לא יודעת אם זה קשור למתח של החזרה, שחלקנו מצויים בו או סתם עוד ריב שיגרתי. כולם כעסו על כולם ועידו אף יצא בטריקת דלת החוצה וויתר על ארוחת הערב כשבדיוק התישבנו. כן, גם את הדלת של המוטורהום אפשר לטרוק. בסופו של יום הלכנו לישון אחרי יום עמוס חברים, חוויות ואמוציות.

8.12

היום הוכרז כיום עיר. הולכים להכיר את קרייסצארץ (בשעה שהכל פתוח). הלונלי פלנט שלנו ממליץ על מסלול הליכה בתוך העיר שעובר דרך כל האתרים המעניינם רק שהלונלי שלנו בן 7 או 8 שנים ולא מעודכן ברעידת באדמה הגדולה שפקדה את האיזור ואת העיר ב2010 ותכף שוב ב2011. רחובות שלמים נהרסו. אתרים שהוא ממליץ לבקרם אינם. אנחנו מאלתרים בין רחובות העיר, מנסים לראות את מה שניתן. מתחילים ברחוב רייגנט הצבעוני , ממשיכים דרך חדר הלגו שהילדים מאוד שמחו לפקוד והעבירו שם כמעט שעתיים בבניה, משם נכנסנו לתצוגה שלמה על רעידת האדמה במקום. סרטים עם עדויות של אנשים שהיו שם כשזה קרה, הסברים על ״כמה ואיך״ ומעט אופטימיות על איך מנסים להתרומם חזרה אחרי שני אירועים חזקים מהסוג הזה. אנחנו ממשיכים לארוחת צהריים במול קרוב ולמעשה כבר די עייפים. לא הילדים, אנחנו. אז עוצרים בגן השעשועים החדיש שנבנה בסמוך למרכז. הילדים נרטבים לחלוטין במשחקי מים שישנם במקום ואנחנו חוזרים לפארק שלנו למקלחות ושינה.

9-10.12

היום אנחנו נוסעים למשפחה המארחת האחרונה שלנו בטיול בשלושה ימים הקרובים. קודם לכן אנחנו מבקרים במוזאון חיל האוויר של ניוזילנד (״רק חמש דקות מקריסטצארץ״). הילדים מקבלים מיותם הסברים מפורטים על כל אחד מהמטוסים ועוד כל מיני תוספות כגון איך עובד מנוע סילון, במה הוא שונה ממנוע בוכנה ועוד כל מיני. מי אמר home schooling ולא קיבל ??😀

בסופו של הסיור הילדים מבקשים סיבוב על הסימולטור טיסה (על מטוס מסוג ״מוסקיטו״ ) שיש במוזיאון וכולם מרוצים. אחרי ארוחת צהריים זריזה במוטורהום בגן שעשועים סמוך אנחנו נוסעים למשפחת פארו שגרה כ45 דק צפון מערבית לקריסטצארץ. אנחנו פוגשים משפחה מקסימה: אנדרו וויניה הם בערך בני גילנו וככל שהזמן חולף אנחנו מבינים שיש לנו די הרבה במשותף. שני הבנים המחונכים להפליא שלהם: כיילב ואשר (כן אלו השמות המקראיים) בני 14 ו12 מהר מאוד מוצאים שפה משותפת עם החבורה העליזה שלנו והחגיגה גדולה. הבית יושב על 40 דונם אדמה ומלבד בריכת שחיה, אגם (להשטה של צעצועי השיט החשמליים של הבנים ושל אנדרו), ג'קוזי, מגרש טניס, בית עץ מגניב במיוחד שאפשר לישון בתוכו, חדר קולנוע אמיתי עם מסך עצום ושתי קומות של כורסאות נפתחות בנוחות, 5 פרות, 6 תרנגולים הרבה ארנבים שרצים בחצר וכלב אחד מקסים בשם fynn שגליה לא תעזוב בשלושה ימים הקרובים אפילו לא לרגע. אני ויותם זוכים לסוויטה מדהימה והילדים ישנים על מיזרונים ועל הספות באולם הקולנוע הביתי. מלבד יציאה קצרה לעיר הקרובה רנגיורה (שם זכינו להגיע בדיוק כשהתרחשה התהלוכה לכבוד הקריסטמס הקרב ובא) אנחנו מבלים את השלושה ימים ברביצה בבריכה, מנוחה, ארוחות ערב נעימות עם המשפחה (באחת מהן אנחנו אוכלים את אחת הפרות שגדלה אצלם בחווה בתצורה של סטייקים משובחים, יסלחו לי כל הקוראים הצמחונים 😱 )וערבים של שיחות מבוגרים בזמן שהילדים משעשעים את עצמם במה שיש לאחוזה להציע. מאוחר יותר אנדרו מראה לנו את ה״צעצועים״ האמיתיים שלו: 3 מכוניות ספורט חונות בגראג׳: פורש, פרארי ומקלרן. אלו כמובן רק מכוניות הפנאי. (מאחת מהן יש רק 3 בכל העולם) אני לא מתרגשת גדולה מרכבי ספורט אבל הבנים כמעט מתעלפים וכמובן מבקשים לשבת בכסא הנהג ולחלום… שלושת הימים שבילינו באחוזה אצל המשפחה היו שונים לחלוטין משלושת המקומות האחרים שהתארחנו בהם. אמנם הפעם לא זכינו לראות תרבות אחרת משלנו. לא חלבנו פרות, לא קפצנו מצוקים לאגמים ולא שמענו שוב עד כמה אנחנו ברי מזל להיות העם הנבחר ע״י אלוהים, אבל בהחלט רגעים כייפים ונעימים לסיום טיול ארוך. המעבר מ14 מ״ר לאחוזה היה לנו כמעט טבעי ובאותה מידה יהיה המעבר חזרה ללינה של לילה אחרון בהחלט במוטורהום מחר. אני צופה ערב מרגש מאוד מחר בידיעה שזו פעם אחרונה שכולנו ישנים יחד באוטובית וצריך להפרד. בקרוב פוסט/ים סיכום אז תתכוננו, זה הולך להיות ארוך 😟

Hanmer Spring:

Christchurch city center:

במוזיאון חיל האוויר:

אצל משפחת פארו:

ר

כשהערב יורד, יש לצאת ולטייל עם ארנק, מטריה, כפפה מקל.

4.12

הבוקר לראשונה אנחנו יוצאים לדרך מבלי לדעת לאין. הכיוון הכללי ידוע וברור: קרייסצארץ, אבל מה בדרך, איפה נישן הלילה ובכמה ימים נעשה את הנסיעה ליעד (אפשר בכמה שעות ואפשר בכמה ימים) כל זה לא ידוע. פותחים את הבוקר בתמונה משמחת שקיבלנו מהארץ: סבא אבינועם, חמוש במשקפי שמש, יושב בגינת הבית שלו בראש פינה כשכוס מיץ תפוזים בידו. קריאות שמחה של הילדים נשמעו במוטורהום. סבא בסדר. מתחילים את היום עם חיוך. מחליטים לבדוק את הבית קפה שבקצה mount john. אפשר לטפס רגלית ואפשר עם המוטורהום. אנחנו בוחרים בדרך הקלה הפעם ולאט ובזהירות מטפסים על ההר. בלונלי רשום שזה בית הקפה עם הנוף הכי יפה בעולם ואני נוטה להסכים. מבנה עם חלונות גדולים, בקצה ההר, עם נוף פנורמי של כל האגמים סביב וההרים, בהחלט ראוי לתואר הנכסף. בערב המקום כולו הופך למצפה כוכבים. אנחנו פותחים את הבוקר בקפה ועוגות שוות, מצטלמים ועושים את דרכנו חזרה מטה לאגם tekapo. מבקרים בכנסיה המפורסמת בשל מיקומה המושלם בנוף האגם וההרים ״church of the good shepherd״ , הצטלמנו והמשכנו הלאה. נוסעים מזרחה ועוברים דרך עיירות קטנות עד שמגיעים לעיירה ג׳ארלדין. מתלבטים אם להשאר ללילה או להמשיך כבר עד קרייסצארץ׳ ומחליטים להשאר. הפארק של top10 במקום מדוגם ביותר ובמרחק 200 מטר ממנו הבריכה העירונית (אימצנו את השיטה ללכת לבריכות עירוניות). מתמקמים ואני תכף יוצאת עם הילדים לבריכה הנעימה (ובעיקר מחוממת). ליותם יש סוף סוף קצת זמן לעצמו לבד, מאורע נדיר בחודשים האחרונים.

5.12

עוזבים את ג׳רלדין וממשיכים צפון מזרחה. שעה וחצי נסיעה בלבד עד קרייסצארץ עם עצירה קצרה בעיירה בדרך לפיקניק ארוחת בוקר ובעיירה אחרת בהאנגר ספרים משומשים עצום במטרה למצוא ליעל שני ספרים שהיא מחפשת כבר הרבה זמן. עידו היחידי שמוצא משהו. ממשיכים הלאה. מתמקמים ב top10 שהכי קרוב למרכז העיר והילדים קולטים את הבריכה עם המגלשה כבר בכניסה. ארוחת צהריים זריזה והם כבר בבריכה. אחהצ אנחנו נוסעים למרכז העיר מתוך ידיעה שכבר אחרי 17:00 ובטח הכל סגור. ואכן הכל היה סגור. למרות זאת הצלחנו להתרשם מציורי הקיר שמקשטים את העיר ולפקוד את הכנסיה העתיקה שנחרבה כמעט קליל ברעידת האדמה העצומה שפקדה את העיר לפני 7 שנים, רעידת אדמה בעוצמה גבוהה שגבתה כמעט 200 הרוגים וחרבה בתים ומקומות עתיקים. העיר כולה נראית בסוג של שיפוץ שכן לפני שנה בדיוק היתה רעידת אדמה נוספת. רעבים ועייפים מצאנו את עצמנו במול היחיד שפתוח בעיר, אוכלים פסטות ופיצות שוות ומקנחים בשופינג קצר בחנות היחידה שפתוחה בשעה כזאת במול. K mart.

6.12

השעון מצלצל בבוקר ולא בא לנו לקום. אז מחליטים להשאר עוד יום בפארק שאנחנו נמצאים בו. רגע לפני 10 אני גוררת את עצמי לקבלה לשלם על עוד לילה ולחזור לישון? טוב, יש גבול… בכל זאת שבוע אחרון ביבשת המופלאה. מעירים את הילדים, יותם מתחיל סדרת אימוני בוקר לבנים (ולשירה). זה בא מעידו שביקש להתאמן ויותם זרם איתו. אז האחרים (ואפילו גליה) הצטרפו. לקראת 12 אנחנו יוצאים לטייל. נסיעה של 20 דק לפרבר הקטן ליטלטון. עיירת נמל סמוכה לקרייסצארץ שנמצאת בחצי האי בנקס הסמוך. טיפסנו למעלה ההר עם הרכבל ויצאנו לטיול קצר בגבעות שלמעלה. התצפית מקסימה: צד אחד קרייסצארץ פרוסה בפנינו ובצד השני חצי האי בנקס. יורדים חזרה לאוטובית שלנו , בודקים מה למרכז החנויות שליד הפארק שלנו יש להציע (די לא כלום) וחוזרים לפארק לארוחת צהריים וערב ביחד שכן כבר 17:00 אחה״צ. את הערב מעבירים בסרטים, מנוחה ובהעברה של כל התמונות לאמצעי הגיבוי השלישי שרכשנו היום: זיכרון נייד 2 טרה. 5 חודשים וכמעט 10,000 תמונות. ואוו!

הנוף מ Mt. John ובדרך:

כנסיית הרועה הטוב:

מרכז העיר, כנסיה הרוסה מהרעידות אדמה:

רכבל בקרייסצארץ וטיול: