תעצרו, אני רוצה לרדת. 4 חודשים לפני.

 

תעצרו את העולם אני רוצה לרדת

העולם מבחינתי זה המרוץ האינסופי אחרי החיים.

העולם זה החוגים/ הסעות/ שיעורי בית/ מורים פרטיים/ איבחונים/ טיפולים פסיכולוגיים/ עבודה במשרה מלאה/ מיילים וקבוצות ווצאפים מסביב לשעון.

העולם זה המצפון היומיומי שאיתו אני הולכת לישון בלילה על כך שלא באמת הייתי איתה/ איתו היום. ואולי עם אף אחד מהם. הייסורים על כך ששוב לא היתה לי סבלנות להקשיב , שוב אמרתי "לא" למשחק טאקי בשעת ערב מאוחרת כשמימין הכביסה נערמת, משמאל המטבח קורא לי להכין ארוחת ערב וכל זה אחרי יום עבודה עמוס , לרב עם נסיעה ארוכה בכבישים.

תעצרו את הטירוף הזה. אני רוצה לרדת. לא לתמיד. המציאות חזקה מידי. רק הפסקה. אם אפשר ארוכה. כזאת שתרגיש כמו הפסקה אמיתית. לא עוד אחת מאלו שחוזרים ולמחרת חוזרים לטירוף. כזאת שהזכרון איתך לשבוע אחד וגם זה חולף.

הפסקה עם חותם. כזאת שלנצח נתגעגע אליה. שכל טיול אחר יהיה כלום וכלום לעומתה.

ולא, אין לי אשליות שבסוף חוזרים והטירוף והקצב חוזר אבל לפחות תהיה את התקופה הזאת ״בלי״, ואולי נחזור עם כמה תובנות על הדרך. אולי נלמד לשנות. ואולי לא. אבל יהיה תמיד על מה להתרפק.