לאן תיקחי אותי היום?

לאחר לבטים ארוכים ומחשבות רבות החלטתי גם כן לכתוב קצת מהרהורי לבי. בכל זאת זה טיול השחרור שלי (למרות שתכלס בסופו של יום כולנו מבינים שזה היה רק תירוץ לעידית ליצר חופשת לידה חמישית).

את כל האינפורמציה על איפה היינו ומה עשינו עידית כותבת ושומרת בדרכה המיוחדת כך שלי לא נותר אלא לשרבט מחשבות והגיגים. אתחיל בכך שבשבועיים בהם אנו מטיילים אני חושב הרבה מאוד על המשמעות של הטיול עבורי. למה בכלל יצאנו למסע הזה ומה נכון שאפיק ממנו? האם להציב מטרות ומהן?

הדבר הראשון והטבעי שקופץ לראש זה חופש. חופש מ-27 שנים של עולם מלא פקודות, חוקים, נהלים, מתודולוגיות, מסדרים, מדים, גילוח וכיו"ב. לא זו בלבד אלא גם חופש מעצמי, הרי אני בנוי ותפור על עולם המשמעת ומילוי אחר כללים וחוקים, לא סתם נשארתי בקבע, זה עולם בו נוח לי ומתאים לי. אז מגיע לי קצת חופש מכל זה לא? אבל האם אני באמת יכול להיות במקום הזה? לא יודע… אכן יש פה חופש, חופש מעבודה, מטלפונים, מארוחות שישי עם המשפחה, מאירוחים לחגים ובכלל ממרוץ החיים. אבל טיול כזה מחייב המון עבודה בפני עצמו: נהיגה, חיפוש מלונות, שמירה על הילדים בבריכה, שמירה על הילדים שלא יאכלו על ידי תנין וכאלו. אז האם חופש הוא מה שאני מבקש? נראה לי שכן, אבל אני עדיין צריך לגבש לעצמי מהו אותו חופש שמתאים לי ומה המשמעות שלו כדי שאוכל באמת להרגיש בו.

הדבר הבא שקופץ למחשבות הוא איסוף חוויות וזיכרונות. אז בעיקרון בפוסטים של עידית ניתן לראות שיש מאילו בשפע ועוד מתוכננים לנו ימים רבים של חוויות, הרפתקאות וזיכרונות שילוו אותנו להרבה מאוד זמן. בקיצור ניתן לסמן v על המטרה הזו.

מטרה שלישית ואולי הכי משמעותית קשורה במשפחה. כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו משפחה מחוברת ואוהבת. גם המשפחה הגרעינית וגם המורחבת. כמובן שגם אצלנו יש ריבים ומתיחויות, יש עליות ומורדות אבל נראה לי שטיול כזה יכול לקדם דווקא כל מיני דברים קטנים שביומיום פשוט נבלעים ולא עולים מעל סף הרגישות של טיפוח ועיצוב. אני חושב שבעיקר אפשר, במסע שכזה, לפתח רגישויות ולהכיר הרבה יותר טוב את השותפים וכך גם להתקדם בחוזק ובמורכבות הקשרים. אם ניתן מספיק קשב (ויש לנו מספיק זמן והזדמנויות לכך) להתנהגויות, שפה, שפת גוף וניואנסים אחרים נוכל להתקדם אחד לשני מאוד ולהבין אחד את השני יותר.

אם כך מה היה לנו שם? מסע אחד, שני הורים, שלוש מטרות, ארבע חודשים לשחרור, חמישה חודשים לטיול, שש ארוחות ביום ושבעה אנשים ברכב אחד. אני מניח שימשיך להיות מעניין ומקווה שאצליח להגיע למסקנות ותובנות אותם אשתף.

יום אחרון בקאקאדו וחזרה לדארווין

28-30.7

את היום האחרון בקואינדה (העיירה הדרומית יותר בפארק) בילינו ברגוע. הזמנו הפלגה בyellow water שזה שוב, סירה עם מדריך תיירים, שטים במקווי המים (סוף סוף למדנו מה פירוש המילה billabong ) ובעיקר צופים בטבע הפראי של הפארק. אינסוף ציפורים, תנינים ושקט. חוויה מרתקת וחובה לכל מי שמבקר בפארק אבל יקרה בטירוף (72$ למבוגר ו50 לילד. על אחת כמה למשפחה כמו שלנו ). את הערב שוב בילינו במסעדה המקומית ובגלל שהפעם לא היה מוזיקה חיה בבר את הלילה בילינו בדיסקו פרטי שעשינו בחדר. רוקדים לצלילי הפרודג׳י. למחרת חזרנו לדארווין והגענו לפארק הקראוונים hidden valley holiday park אחרי שנתנו לנו מפתח לבקתה הלא נכונה (והנחנו את החפצים בבקתה מאויישת באנשים ישנים) הגענו לבקתה שלנו שזה יותר  וילה עם 3 חדרים חדישה ומאובזרת בכל מה שצריך. ערב שקט (שוב, לא בלי מריבות, הפעם על הוויפיי שמוגבל לאדם אחד בכל פעם. בהזדמנות פוסט שמתאר רק את הריבים. מבטיחה). הבוקר הלכנו לפארק מים חינמי לחלוטין שנבנה לרווחת התושבים ( יש תמורה לארנונה). ציפינו למגלשה וחצי וקיבלנו פארק שלא נופל מפארק המים שפיים בארץ. ובהמשך לאמרה של שמעון ש״זול זה טוב, זול זה איכותי״ אז פה אפילו מצויין. אז עכשיו אנחנו כאן. אני מנצלת פיסת שלווה עם וויפיי חינמי והילדים במגלשות. הכלhappy😀נשיקות ונשתמע בקרוב.

*בתמונה למטה תילים של טרמיטים😱 

שיחה עם ילדים על ילודה

לעידו יהיו 3 ילדים (2 בנות ובן אחד. אז אתה מסכים שבנות עדיפות ? ״לא…, פשוט בנות צריכות יותר אחות שיהיה להן למי לחפור״)

יעל רוצה 6 ילדים קודם כל כדי להגשים את החלום של סבתא רבתה: ילד אחד על כל מיליון יהודים שנספו בשואה. שנית מכיון שמבין השישה יהיה לפחות אחד מאומץ (״או שניים״) למה לאמץ? ״כי את יודעת אמא שיש ילדים שאין להם בית ואין הורים??״

לאורי יהיו שלוש לידות. לא מחייב שרק 3 ילדים אבל הוא יודע שזה חייב להיות 3 לידות. לא משנה בנים או בנות. ואם בלידה אחת יווצרו רביעיה? ״ לא משנה, העיקר 3 לידות״. העיקר שיוכל להיות שחקן ב NBA מבלי שזה יפריע לו. בטוח שיחיה בארהב בגלל הכדורסל. 

שירה יודעת שיהיו לה או שניים או שלושה. אם שלושה אז 2 בנות והבן בסוף. ההפרש בין הבנות יהיה בערך 3 שנים והבן יגיע רק כעבור 6 שנים. שיהיו רחוקים בגיל. 

לגליה יהיו מלנתהלפים ילדים. ״בעצם אני רוצה כמו של שירה!״ אה! ״ וגם ילד אחד ששמו אורי!״
הערת הכותב: מדהים איך התיאורים של כל אחד מבטאים את מי שהוא כרגע. עידו, בוגר, מדבר דברי טעם. יעל שכל כולה נתינה ורצון לרצות את האחר, אורי שמדבר שטויות, שירה שככ מדוייקת ומתוכננת (מעניין את מי ירשה😀) וגליוש שעדיין קטנה ובעיקר רוצה כמו התאומים. 

פארק לאומי קאקדו

25-27.7

התכנית היתה 8:30 ברכב. 10:00 יצאנו. הכיוון: פארק לאומי קאקדו. גיא, מנהל המלון המליץ על שייט האכלת קרוקודילים בנהר האדלייד בשם spectacular jumping crocs cruise. כולנו מתקבצים בסירה עם מדריך ושטים בנהר הקרוקודילים. מפעם לפעם שולחים חכה עם בשר והקרוקודילים קופצים לאכול את הטרף. חוויה מרגשת לכולנו. מוזיקה אוסטרלית ברקע ומדריך תיירים משעשע הופך את החוויה לאוסטרלית במיוחד. אח״כ הולכים למוזאון שמציג את החי והצומח בפארק. בקומה השניה יש תצפית על הנהר והסביבה. מתרשמים. ממשיכים. אחרי עצירה נוספת במרכז המבקרים מגיעים לkakadu lodge, מקום הלינה שלנו. בקתה קטנה, מיועדת ל4. הוסיפו מיטה לכבודנו + לול לתינוק. זה הכי גדול שהיה להם זמין עבורנו ( הוזמן לפני חצי שנה!) הילדים בהלם מהצפיפות ואנחנו מסבירים להם בעדינות שזה כפול מהגודל של הקראוון שצפוי להם בניוזילנד. מהר מאוד מתרגלים לשיטה: מה שלא משתמשים נשאר ברכב. את מזוודות הטרולי האישיות פותחים רק כדי להוציא מה שרוצים ותכף סוגרים ומאכסנים. כשמתרגלים זה אפילו מרגיש מפנק 😀. למרות שכבר די קריר בחוץ הילדים עפים לבריכה (הפריזבי שקנינו בדולר התגלה כמשחק מועדף) ואז ארוחת ערב במסעדה על שפת הבריכה. מנת הדג של עידו התגלתה כטובה מבין כולן. אח״כ הולכים לחדר. מכינים קפה/שוקו עם עוגיות לכולם ועידו מנגן לנו סופסוף בגיטרה. ערב משפחתי מרגש (אך למי שדואג זה לא בלי ריבים בין הילדים, אנחנו נורמליים). מתעוררים לבוקר יום שני בקקדו. פותחים את היום בארוחת בוקר קלה במרפסת, קצת סופר השלמות לארוחת צהריים וערב ויציאה ל״שטח״. מתחילים בנקודת תצפית על קרוקודילים בשעת הגאות של הנהר ב- Cahill crossing ומשם יוצאים לנקודת התחלה של מסלול הbush walking הראשון שלנו. רגע לפני שמתחילים עוצרים לפיקניק צהריים בנוף ערבה משגע כשלפתע יותם חושב שהוא רואה את מרים (המשפחה השוצרית שהילדים התחברו איתם במלון בדארווין) לא עובר רגע נוסף והילדים שלהם מגלים את שלנו והחיבוקים, כאילו פגשו חברים הכי טובים וההתרגשות בשיאה. מה הסיכוי שנפגש שוב בפארק עצום כזה אנשים שאנחנו מכירים? קבענו שהלילה הם ישנו אצלנו בפארק ונערוך ארוחת סטייקים משותפת. בשעה טובה יצאנו למסלול של 3.5 קמ מעגלי בתוך השיחים, על גדת נהר מלא תנינים וסלעים מדהימים סביבנו. לא התארגנו נכון עם כמויות המים והגענו לסוף המסלול צמאים ועייפים. עצירה לארטיק ונסיעה לurbir.  שם אומרים השקיעות היפות ביותר של קקדו. אמרו וצדקו! ציורי סלע אבורג׳ינים בני למעלה מ20,000 שנה לכל אורך הדרך למעלה. מגיעים שעה לפני שקיעה והנוף עוצר נשימה. ערבות ירוקות ושטחים עצומים פרוסים לפנינו. יותם תיאר את זה הכי טוב: הנוף נראה כמו פריים מהסרט מלך האריות ״יומאחד בני, כל זה יהיה שלך״. חשבנו שלא נחזיק מעמד עד השקיעה (החברים השווצרים מחכים לנו לארוחת ערב) אבל פשוט לא יכולנו לעזוב. לקראת 19:00 עוזבים ונוסעים לפארק. הילדים תוך 5 דק בבריכה ואנחנו במטבח המשותף מכינים ואוכלים סטקיים (כולל קנגורו) ביחד עם החברים החדשים. ממשיכים בשיחות ובסוף פורשים לבקתה שלנו. עייפים אך מאושרים אחרי עוד יום נפלא בקקדו. בבוקר מתארגנים לעזיבה של החדר לא לפני שנפרדים בחיבוקים מלואי, אלנה, מרים, דניאל ומרלון הקטן. מתחילים את הבוקר במסלול מעגלי של כ4 קמ ב-nourlangie, הפעם מצויידים בכמות מים נכונה ובסיום מגיעים לבקתה הבאה שלנו בעיירה קואינדה. 5 דק על השעון וכולנו בבריכה. בערב התיישבו לאכול בבר המקומי. זמר ששר מוזיקת קאנטרי נעימה, ערמות של דגים (מטוגנים😢) וציפס, בירה מקומית והאוירה נהדרת. הילדים מקסימים, כולם בריאים (טפו טפו חמסה 😀), בשלב מסויים אנחנו קמים כולנו לרקוד ביחד עם התיירים האחרים שמנצלים את האווירה והעובדה שאף אחד לא מזהה אותך. וכייף. ככה חלמתי את הטיול לאוסטרליה. האיש שלי רגוע ונראה מאושר. הילדים נטולי וויפיי אך עם זאת מאושרים להפליא. חלום. וכל הזמן ישנה המחשבה שזו רק פסיק מההתחלה. שבוע אחד בלבד מאז שהגענו ומרגיש כאילו אנחנו כבר חודש ביבשת. עמוסים בחוויות ומצפים לבאות. לילה טוב קואינדה, פארק קאקאדו. 

​​

No worries

23-24.7 

יומיים נוספים בדארווין ויש כ״כ הרבה מה לעשות ולראות שאנו לגמרי מצפים לחזרה שלנו מקאקאדו כדי להשלים עוד כמה אטרקציות שלא הספקנו. (עד כדי כך שלרגע חשבנו לקצר את קקדו מחמישה לארבעה ימים אבל החלטנו בסוף לא לשנות) אתמול היה יום מלא אטרקציות. התחלנו את היום בנסיעה לשוק יום שבת שהמליצו לנו עליו. ממוקם באחת משכונות המגורים של דארווין ( nightfield market). נחמד, לא מעבר (מזכיר קצת את נחלת בנימין שלנו ואפילו פחות ססגוני). משם המשכנו לנקודה הצפונית ביותר המיושבת באוסטרליה lee point ומצאנו חוף ים עצום, כמעט שומם, עם טבע פראי  , מלא במעורות קטנות של סרטנים בכל מיני גדלים כמובן שלא ניתן היה להתעלם מהשלט שמזהיר על קיומן של מדוזות הbox gelly fish הקטלניות שפוקדות את החופים בעיקר מאוקטובר עד מאי אך בהחלט נמצאות גם בחודשים האחרים ולכן הרחצה אסורה. שכשכנו רגליים והתרגשנו מהמרחבים העצומים סביבנו. המשכנו הלאה. תחנה הבאה: east point אגם מים עם כרי דשא סביבם (ושלט שמודיע שיש ווליבי סביב, אם כי אותם עדיין לא זכינו לראות) הילדים לא יכלו שלא לקפוץ למים ולשחות לצד השני של האגם לחפש ווליבי וגליוש נהנתה מגן השעשועים הצמוד (קראתי פעם בלוג של משפחה שרשמה שהיו בגן שעשועים כזה או אחר וחשבתי מה הקטע לנסוע עד אוסטרליה ולבלות בגני שעשועים. מסתבר שזה בלתי נמנע. הטיול הוא עם ילדים ולכן כנראה שבכל גן שעשועים שיקרא בדרכנו נצטרך לבדוק את המגלשות והנדנדות. הקטנה לא תוותר. ואיך יותם אומר? בארץ אין לנו זמן להיות איתה כמעט בגנ״ש אז הנה עוד הצלחה של הטיול!) אחרי הפוגת צהריים בחדר (שניצלים ופתיתים כמו בארץ) הלכנו ל aquascene שזה למעשה מפרץ קטן מתוך האוקיינוס שניתן להאכיל בו דגים. תמורת דמי כניסה מכובדים מקבלים ערמות של לחם והילדים מלטפים, מאכילים milk fish, שפמנונים (cat fish),  ועוד כל מיני דגים. הילדים עפו על החוויה ואנחנו התמוגגנו לראות אותם נהנים. היום בילינו בעוד קצת סידורים. בכל נק אפשרית באוסטרליה יש את הI שזה הinformation אז היום בילינו שם בחיפוש אחרי תכנית לפארק קאקאדו. מדובר באחת משמורות הטבע הגדולות שמשתרעת על 20,000 קמ״ר וחיות בה למעלה מ 20,000 חיות שונות. בלונלי הוא מתואר כ״הרפתקה בנוף טבעי ותרבותי שחורג מכל תיאור״. אז מחר קמים מוקדם (מוקדם במונחים שלנו אומר 8:00) אריזות אחרונות, סנדוויצ'ים לדרך ויוצאים לכיוון הקאקאדו מלאי ציפיות למה שנפגוש שם ומה הולך להיות. ב5 ימים הקרובים כנראה נהיה ללא וויאפי וללא תקשורת בכלל. מודה שיש בזה משהו כייף ומשחרר (שמעון ותמי, תצטרכו להעזר בסבלנות 😱😀 , הכל בסדר, סיפרו לנו שהתנינים של הצפון ממושמעים).  הערת אגב (לא יכולה בלי) לא כתבתי אפילו מילה על האבוריג'ינים אז א. הם בכל מקום בדארווין, הם ממש מסכנים, חלקם מציקים וחלקם נחמדים, מברכים את כולם לשלום  ב. יותם סיים לקרוא עליהם ספר שלם, אני עוד באמצע, אז שומרת לו את זכות הכתיבה בהמשך. לילה טוב דארווין. 

Top End

20-21-22.7

הימים הראשונים הם ימים של התאקלמות. נחתנו בדארווין שלשום בצהריים ומיניבוס אסף אותנו מהשדה היישר למלון הדירות שהוזמן מבעוד מועד, באיחור של יממה מהמתוכנן. City garden apartments. קצת התארגנות בחדר, הילדים לא יכלו שלא לקפוץ לבריכה (הקפואה) ורגע לפני שכולם נרדמו החלטנו לצעוד לחוף מינדיל, המרוחק מהדירה כשני ק״מ בלבד. גיא, מנהל המלון, עדכן אותנו שבכל חמישי וראשון מתקיים שם שוק שקיעה ססגוני. החוף מקסים, זמן שפל, והצבעים של השקיעה מרהיבים. אח״כ שוטטות בשוק שמכיל בעיקר סגנונות של אוכל מכל העולם. יותם אכל את המבורגר הקרוקודיל הראשון שלו והילדים ״התפרעו״ עם פיצה. אח״כ צעידה למלון ונפילה לשינה עמוקה של13 שעות (כולנו!) ותקווה גדולה שנצחנו את הג׳ט לג שממנו חששנו. האוסטרלים, ממש כמו שסיפרו לנו, נחמדים מאוד. אי אפשר שלא לחלוף על פניהם מבלי שיברכו אותך לשלום. חלקם ישאלו מנין אנחנו (השפה שלנו נשמעת מוזר) וכשישמעו ישראל התגובות עד כה תמיד מאוד לבביות. את יום שישי העברנו בסידורים: פתיחת חשבון בנק, קניות בסופרמרקט הקרוב (35$ לקילו לימונים, 9$ לקילו עגבניות אבל הבשר דווקא די זול, בערך 2/3 מהארץ), ושוטטות בעיר שמסתיימת, איך לא, עם טבילה בחוף הים המלאכותי שבנו לכבוד התושבים שזכו במלא ים סביבם אך בלי אפשרות להכנס למים רב חודשי השנה (מדוזות ארסיות ועוד כל מיני חיות מסוכנות). שוב שינה מוקדמת יחסית, שוב 12-13 שעות שינה רצוף לכולנו וקמים הבוקר כמו חדשים. קיבלנו את הרכב הראשון במספר שלנו. במקום יונדאי I max נתנו לנו קאיה קרניבל שעשויה להיות גבולית לכמות הציוד והאנשים שלנו. אנחנו נבחן את העניין בקרוב ובמידה ולא יתאים נחליף מחרתיים לרכב שהזמנו.  אחרי ארוחת צהריים יוצאים שוב לים הדארוויני הפעם במטרה לעשות את המתקן המתנפח במעמקים שמעיף אנשים באוויר ולאורי כמעט ושובר את הגב. (המדריך אמר שעדיף שיותם הוא לא זה שיקפיץ  את הילדים אבל יותם ניסה והתוצאה היתה שאורי התעופף באוויר לכזה גובה שהנחית אותו בזוית הלא נכונה חזרה במים (תמונות בהמשך). האחראי שם תכף אמר שבזה הרגע קיבלו את אורי לחיל האוויר האוסטרלי! אני נשארת עם גליה לבנות ארמונות בחוף. חוזרים לקראת 19:00 לדירה. הילדים שוב תוך דקה בבריכה, הפעם הבנות מתחברות עם השווצריים שאיתנו במלון ותוך כמה דק הן יושבות ללמד אותם איך כותבים בעברית את השם שלהן. מסתבר שזו משפחה שחיה פעם באוסטרליה ולפני כמה שנים חזרה לשוויץ. הם השאירו כאן רכב שכולל ציוד קמפינג מדוגם ואחת לכמה זמן מגיעים לטייל באוסטרליה. נשמע סידור לא רע בכלל. מסיימים את הערב בארוחה לצד הבריכה. תכף נקרא קצת בלונלי פלנט שלנו ונתכנן את היומיים הבאים בעיר, רגע לפני שנוסעים לשמורת הקאקדו, לכבודה הגענו לנקודה הצפונית ביבשת. הילדים מקסימים, אנחנו רגועים, שמחים ומאושרים. לילה טוב אוסטרליה. הערה חשובה: היות ועל הכנת האוכל אני ויותם אמונים הילדים עושים תורנות שטיפת כלים בניהם. לראות את אורי משפשף צלחות זה בהחלט מחזה חדש ומשובב!

 

על המטוס

אחרי 3 ימים מטורפים של אריזות אינסופיות , פרידות ממשפחה וחברים והתרגשות שמתחלפת בלחץ, שמתחלפת בפחד שחוזרת שוב להיות התרגשות ושוב לחץ…          להספיק לסגור את כל הפינות ולגלות כמה שעות קודם שלא הכל סגור, למרות הרשימות המנוהלות היטב מזה חודשים, מה לארוז, מה צריך לסגור מול מי מסתבר שזה אף פעם לא נגמר. בשבת שעברה חגגנו יומולדת 4 לגליה האחים /הורים שלי ושל גו׳ן היו והיתה פרידה חגיגית , שבת אחרי זה חברים שלנו ושל הילדים מילאו את הבית מהבוקר עד הערב ( נוהל ״ יושבים שבעה״ להגדרתו של ג'ון) היה כייף גדול לראות את כולם אבל לא קל לארח יומיים לפני טיסה ארוכה כ״כ הרבה אנשים. ואחכ עוד יום עבודה והבית מתחיל לקבל צורה של מעבר ולמרות שרק מפנה מגירות וארונות לדיירת שתגיע זה לוקח מלא זמן ומשאיר אותי לא ארוזה לנסיעה עד שעתיים לפני. וביום הטיסה  תמי ושמעון באים לחיבוק אחרון ( יותם מחזיר את הרכב לצבא ואמנם השחרור האמיתי יעשה בהעדרו אבל זה הרגיש כמו סוג של הליכה לבקו״מ אז הנה לנו רגע מכונן). ובערב אמא ואבא ותמיר ומיכל באים עם הילדים ואמא לא מפסיקה לבכות ואני רוצה גם אבל לא מרשה לעצמי. א כי לא ארזתי ואני בלחץ אז אין זמן דמעות וב כי אם אני אבכה היא תתפרק לי לגמרי. אז אני רק מסבירה שוב כמה 5 חודשים זה קצר וכמה הכל יהיה בסדר ( אמא עוברת תק׳ לא קלה בלי קשר לנסיעה שלנו עכשיו כך שהתזמון של הנסיעה לא יכול להיות יותר גרוע בשבילה) ואבא מחבק ונפרד בדרכו ה״דוידית״ שלו ( אין יותר מידי מקום לרגש ) וזהו. למרות שהבטחנו שב״19:00 כולם במיטות״ אנחנו מתישבים ב20:30 לאכול ארוחת ערב אחרונה בבית. גליה מספיקה לסגור 5 שעות שינה והאחרים מתקשים להרדם מרב התרגשות ואני עוד עסוקה. לסדר עוד משהו אחרון ולארוז עוד דבר ששכחנו ויעלי עולה ויורדת מהחדר לסלון ומתפרקת בבכי שתתגעגע לחברות ולרגעים אני חושבת שאולי זה לא כזה ״ הדבר הכי טוב בשבילם״. ( יום קודם עידו התפרק לגורמים ואמר שכל המסע הזה גדול עליו ) אבל כמובן מיד מתעשטת וחוזרת למנטרה הרגילה. הכל טוב. זו רק התרגשות. ב2:00 השעון מעורר ועל אף 3-5 שעות שינה של כולנו האדרנלין מעיר אותנו כאילו בוקר רגיל. מטפסים למונית. הצלחה ראשונה. המזוודות נכנסות. 13 במספר + 8 תיקי גב. מי אמר 300 קילו סהכ ? טירוף!  ואז הסאגה של נתבג ביולי. שעתיים עמידה בבידוק הבטחוני מעיף אותנו להגיע לדיוטי כשכבר התחילו בורדינג לטיסה שלנו. רב הילדים בסדר גמור ומתנהגים למופת ( בעיקר גליוש שפשוט לא תאמן איך ילדה בת 4 מטלטלת מהמיטה שלה ב2 בלילה ואף לא קיטור אחד או התבכיינות על תורים ארוכים/רעב/ קשה לי/כואב לי. באמת ילדה מדהימה) והטיסה ( אלעל) זורמת. מגיעים בזמן לפרנקפורט קצת מקדונלד (התחלה קולינרית גרועה משהו אבל פופולרית להפליא אצל רב המשתתפים) ומשם טיסת המשך לסינגפור עם ״סינגפור אירליינס״. מירב סיפרה פעם כמה זו חברה מדהימה אבל עד שלא עלינו למטוס לא הבנתי על מה מדובר. דגם חדש ביותר של אירבאס וכנראה גם הגדול ביותר מושיב את כולנו באותה שורה ( הריב על החלון מעט מתגבר) אבל בסטנדרט של מחלקה ראשונה. הילדים עפים על המע׳ קולנוע/ מושבים/ אוכל/ שירות/ נוחות וגם אנחנו מרוצים. בעיה כזו או אחרת בבלמים מעכבת את ההמראה בשעתיים! איחור של המראה בשעתיים מאחר את הנחיתה בשעתיים והנה- הפסדנו את הטיסת המשך לדארווין. כל חלופה אחרת שטסה לדארווין ( והן בודדות) מלאות ורק אופציית טיסת לילה לסידני (8 שעות טיסה) בעוד 12 שעות ומשם אחרי המתנה של 3 שעות חזרה לדארווין. בקיצור-שמייח! ממתינים עכשיו לביקורת דרכונים בדרך לכמה שעות מנוחה במלון בשדה התעופה. מי אמר שכל עכבה לטובה? יעלי מתקשה לקבל את העיכוב האחרים זורמים. כנראה שזה הזמן להבין שטיול מהסוג הזה דורש הרבה מאוד זרימה עם שינויים והבנה שכן! הכל לטובה.  המשך יבוא ❤️✈️ 

קצת תמונות מחלק ממתנות הפרידה , התיקים הארוזים מחכים לתזוזה וקצת מהמטוס 

הספירה לאחור החלה

9 ימים לנסיעה ויש מי שסופר.. יעלי מוחקת כל יום משבצת נוספת בטבלה שהכינה, שירה ואורי מקפידים להפגש עם כל החברים (!אין ערב שמישהו מבניהם לא ישן אצל חבר/חבר ישן אצלו),  עידו נושם את נשימות הוויפי האחרונות שלו ולגליה כמובן אין שום הבנה של מה שמצפה לה. לכולם תספר שנוסעת לאוסטרליה לפגוש קנגורו אבל בטח שלא מבינה את המשמעות של טיול בסדר גודל כזה. אף אחד מאיתנו לא באמת מבין.  הטיול הכי ארוך שעשינו כמשפחה היה שבועיים וחצי לאירופה ושלי ושל יותם בזוג /בנפרד היה עד 3 חודשים. תחושה מוזרה של הליכה אל הלא נודע ואולי זה מה שכייף בכל הסיפור הזה. פעם אחת בחיים לא לדעת הכל. לזרום עם הדרך. בעיקר לזרום עם החלום. חברה כבר אמרה לי שלא יעזור לי ו״אני אקח את עצמי לשם״. אז החלטתי לנסות להלחם בזה. לנסות להשאיר חלק מעצמי כאן. את החלק המתוכנן , הכ״כ שקול כל הזמן, החלק שתמיד צריך להיות בשליטה. זה לא יהיה קל. זו עבודה שאצטרך לעשות עם עצמי. אבל מבטיחה לנסות. לשחרר לשחרר לשחרר… בנתיים עסוקים בעיקר בפרידה. הספקנו לחגוג לגליה יומולדת 4 עם המשפחה היום. וכרגיל הפקנו ארוחת צהריים ואירוע פרידה מסודר ל40 איש. השארנו לא מעט סידורים לשבוע האחרון. עובדת עד הרגע האחרון ( חופש יהיה לי הרבה..). כל זה כמובן לא היה מתאפשר אם יותם לא היה בבית. ולא, אנחנו עדיין לא ארוזים. כל יום דוחים למחר את האריזות אבל נראה שהערב נצטרך להתחיל. מזל שלא צריכים לארוז את כל הבית. רק את חלקו. כ״כ מרגיע שהבית מושכר ועוד למישהי שמכירים, אין לנו ספק שאנו משאירים את המקום שלנו בידיים טובות. בשבוע הבא פותחים את ביתנו לפרידה מהחברים שלנו ושל הילדים וזהו.. אין יותר אירוחים חצי שנה לפחות 😀. עוד לא מתפנה רגשית לפרידה מהקרובים. גם זה יגיע. שבוע לא קל לפנינו. בנתיים, שהיה ערב טוב.