על המטוס 

אחרי 3 ימים מטורפים של אריזות אינסופיות , פרידות ממשפחה וחברים והתרגשות שמתחלפת בלחץ, שמתחלפת בפחד שחוזרת שוב להיות התרגשות ושוב לחץ…          להספיק לסגור את כל הפינות ולגלות כמה שעות קודם שלא הכל סגור, למרות הרשימות המנוהלות היטב מזה חודשים, מה לארוז, מה צריך לסגור מול מי מסתבר שזה אף פעם לא נגמר. בשבת שעברה חגגנו יומולדת 4 לגליה האחים /הורים שלי ושל גו׳ן היו והיתה פרידה חגיגית , שבת אחרי זה חברים שלנו ושל הילדים מילאו את הבית מהבוקר עד הערב ( נוהל ״ יושבים שבעה״ להגדרתו של ג'ון) היה כייף גדול לראות את כולם אבל לא קל לארח יומיים לפני טיסה ארוכה כ״כ הרבה אנשים. ואחכ עוד יום עבודה והבית מתחיל לקבל צורה של מעבר ולמרות שרק מפנה מגירות וארונות לדיירת שתגיע זה לוקח מלא זמן ומשאיר אותי לא ארוזה לנסיעה עד שעתיים לפני. וביום הטיסה  תמי ושמעון באים לחיבוק אחרון ( יותם מחזיר את הרכב לצבא ואמנם השחרור האמיתי יעשה בהעדרו אבל זה הרגיש כמו סוג של הליכה לבקו״מ אז הנה לנו רגע מכונן). ובערב אמא ואבא ותמיר ומיכל באים עם הילדים ואמא לא מפסיקה לבכות ואני רוצה גם אבל לא מרשה לעצמי. א כי לא ארזתי ואני בלחץ אז אין זמן דמעות וב כי אם אני אבכה היא תתפרק לי לגמרי. אז אני רק מסבירה שוב כמה 5 חודשים זה קצר וכמה הכל יהיה בסדר ( אמא עוברת תק׳ לא קלה בלי קשר לנסיעה שלנו עכשיו כך שהתזמון של הנסיעה לא יכול להיות יותר גרוע בשבילה) ואבא מחבק ונפרד בדרכו ה״דוידית״ שלו ( אין יותר מידי מקום לרגש ) וזהו. למרות שהבטחנו שב״19:00 כולם במיטות״ אנחנו מתישבים ב20:30 לאכול ארוחת ערב אחרונה בבית. גליה מספיקה לסגור 5 שעות שינה והאחרים מתקשים להרדם מרב התרגשות ואני עוד עסוקה. לסדר עוד משהו אחרון ולארוז עוד דבר ששכחנו ויעלי עולה ויורדת מהחדר לסלון ומתפרקת בבכי שתתגעגע לחברות ולרגעים אני חושבת שאולי זה לא כזה ״ הדבר הכי טוב בשבילם״. ( יום קודם עידו התפרק לגורמים ואמר שכל המסע הזה גדול עליו ) אבל כמובן מיד מתעשטת וחוזרת למנטרה הרגילה. הכל טוב. זו רק התרגשות. ב2:00 השעון מעורר ועל אף 3-5 שעות שינה של כולנו האדרנלין מעיר אותנו כאילו בוקר רגיל. מטפסים למונית. הצלחה ראשונה. המזוודות נכנסות. 13 במספר + 8 תיקי גב. מי אמר 300 קילו סהכ ? טירוף!  ואז הסאגה של נתבג ביולי. שעתיים עמידה בבידוק הבטחוני מעיף אותנו להגיע לדיוטי כשכבר התחילו בורדינג לטיסה שלנו. רב הילדים בסדר גמור ומתנהגים למופת ( בעיקר גליוש שפשוט לא תאמן איך ילדה בת 4 מטלטלת מהמיטה שלה ב2 בלילה ואף לא קיטור אחד או התבכיינות על תורים ארוכים/רעב/ קשה לי/כואב לי. באמת ילדה מדהימה) והטיסה ( אלעל) זורמת. מגיעים בזמן לפרנקפורט קצת מקדונלד (התחלה קולינרית גרועה משהו אבל פופולרית להפליא אצל רב המשתתפים) ומשם טיסת המשך לסינגפור עם ״סינגפור אירליינס״. מירב סיפרה פעם כמה זו חברה מדהימה אבל עד שלא עלינו למטוס לא הבנתי על מה מדובר. דגם חדש ביותר של אירבאס וכנראה גם הגדול ביותר מושיב את כולנו באותה שורה ( הריב על החלון מעט מתגבר) אבל בסטנדרט של מחלקה ראשונה. הילדים עפים על המע׳ קולנוע/ מושבים/ אוכל/ שירות/ נוחות וגם אנחנו מרוצים. בעיה כזו או אחרת בבלמים מעכבת את ההמראה בשעתיים! איחור של המראה בשעתיים מאחר את הנחיתה בשעתיים והנה- הפסדנו את הטיסת המשך לדארווין. כל חלופה אחרת שטסה לדארווין ( והן בודדות) מלאות ורק אופציית טיסת לילה לסידני (8 שעות טיסה) בעוד 12 שעות ומשם אחרי המתנה של 3 שעות חזרה לדארווין. בקיצור-שמייח! ממתינים עכשיו לביקורת דרכונים בדרך לכמה שעות מנוחה במלון בשדה התעופה. מי אמר שכל עכבה לטובה? יעלי מתקשה לקבל את העיכוב האחרים זורמים. כנראה שזה הזמן להבין שטיול מהסוג הזה דורש הרבה מאוד זרימה עם שינויים והבנה שכן! הכל לטובה.  המשך יבוא ❤️✈️ 

קצת תמונות מחלק ממתנות הפרידה , התיקים הארוזים מחכים לתזוזה וקצת מהמטוס