לאן תיקחי אותי היום?

לאחר לבטים ארוכים ומחשבות רבות החלטתי גם כן לכתוב קצת מהרהורי לבי. בכל זאת זה טיול השחרור שלי (למרות שתכלס בסופו של יום כולנו מבינים שזה היה רק תירוץ לעידית ליצר חופשת לידה חמישית).

את כל האינפורמציה על איפה היינו ומה עשינו עידית כותבת ושומרת בדרכה המיוחדת כך שלי לא נותר אלא לשרבט מחשבות והגיגים. אתחיל בכך שבשבועיים בהם אנו מטיילים אני חושב הרבה מאוד על המשמעות של הטיול עבורי. למה בכלל יצאנו למסע הזה ומה נכון שאפיק ממנו? האם להציב מטרות ומהן?

הדבר הראשון והטבעי שקופץ לראש זה חופש. חופש מ-27 שנים של עולם מלא פקודות, חוקים, נהלים, מתודולוגיות, מסדרים, מדים, גילוח וכיו"ב. לא זו בלבד אלא גם חופש מעצמי, הרי אני בנוי ותפור על עולם המשמעת ומילוי אחר כללים וחוקים, לא סתם נשארתי בקבע, זה עולם בו נוח לי ומתאים לי. אז מגיע לי קצת חופש מכל זה לא? אבל האם אני באמת יכול להיות במקום הזה? לא יודע… אכן יש פה חופש, חופש מעבודה, מטלפונים, מארוחות שישי עם המשפחה, מאירוחים לחגים ובכלל ממרוץ החיים. אבל טיול כזה מחייב המון עבודה בפני עצמו: נהיגה, חיפוש מלונות, שמירה על הילדים בבריכה, שמירה על הילדים שלא יאכלו על ידי תנין וכאלו. אז האם חופש הוא מה שאני מבקש? נראה לי שכן, אבל אני עדיין צריך לגבש לעצמי מהו אותו חופש שמתאים לי ומה המשמעות שלו כדי שאוכל באמת להרגיש בו.

הדבר הבא שקופץ למחשבות הוא איסוף חוויות וזיכרונות. אז בעיקרון בפוסטים של עידית ניתן לראות שיש מאילו בשפע ועוד מתוכננים לנו ימים רבים של חוויות, הרפתקאות וזיכרונות שילוו אותנו להרבה מאוד זמן. בקיצור ניתן לסמן v על המטרה הזו.

מטרה שלישית ואולי הכי משמעותית קשורה במשפחה. כל מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו משפחה מחוברת ואוהבת. גם המשפחה הגרעינית וגם המורחבת. כמובן שגם אצלנו יש ריבים ומתיחויות, יש עליות ומורדות אבל נראה לי שטיול כזה יכול לקדם דווקא כל מיני דברים קטנים שביומיום פשוט נבלעים ולא עולים מעל סף הרגישות של טיפוח ועיצוב. אני חושב שבעיקר אפשר, במסע שכזה, לפתח רגישויות ולהכיר הרבה יותר טוב את השותפים וכך גם להתקדם בחוזק ובמורכבות הקשרים. אם ניתן מספיק קשב (ויש לנו מספיק זמן והזדמנויות לכך) להתנהגויות, שפה, שפת גוף וניואנסים אחרים נוכל להתקדם אחד לשני מאוד ולהבין אחד את השני יותר.

אם כך מה היה לנו שם? מסע אחד, שני הורים, שלוש מטרות, ארבע חודשים לשחרור, חמישה חודשים לטיול, שש ארוחות ביום ושבעה אנשים ברכב אחד. אני מניח שימשיך להיות מעניין ומקווה שאצליח להגיע למסקנות ותובנות אותם אשתף.