זה קורה

יושבת במרפסת בדירת הנופש שלנו ומתענגת על כוס קפה.  הים מולי. זמן שקיעה. שקט, מלבד הגלים שרוחשים. הילדים מבלים עוד קצת זמן בבריכה עם יותם ולי יש קצת שקט שלפני הסערה (מקלחות,״רעבים!״ וכדומה). שוב חושבת על הזכות שנפלה בחלקנו לצאת למסע הזה. ככה באמצע החיים, לארוז את הכל ולצאת. לא מעט גבות שהורמו, קשיים וחששות שהיו ובכל זאת להעיז ולצאת. החלום לצאת לדרך היה שם תמיד אבל מי היה מאמין שגם יתגשם?  עכשיו כבר אפשר להודות: אנחנו ללא ספק אמיצים. אמא, אבא חמישה ילדים (שניים בגיל ההתבגרות), רכב אחד והדרך שכולנו עושים ביחד. הרבה אחריות על הכתפיים, הרבה חוסר ודאות, הרבה שינויים וכולם צריכים להתאים את עצמם למסע ואת המסע לעצמם. ויש רגעים לא קלים ויש לפעמים ריבים וכעסים ולא מעט געגועים אבל מתגברים וממשיכים הלאה. זורמים עם הדרך שבחרנו ושרק אנחנו מכתיבים את הכיוון והקצב שלה. אדונים לעצמנו לדרך ולחלומות שלנו. אושר

זה קורה שהדרך מתמשכת,  זה קורה יש ללכת ללכת                                                שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע                                                   יש לנוע לנוע                                                              ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל                                 אבל בן אדם זה קורה                                                   זה קרה שהדרך התמשכה לי.                                         זה קרה לא ידעתי איך זה בא לי                                                                                            שום דבר לא ידוע                                                       לא שנה לא שבוע.                                                          יש לנוע לנוע                                                                   ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל                              אבל בן אדם זה קרה!                                                   זה יקרה ואולי בסוף הדרך                                        שנראה כי הדרך מתשמכת זה יקרה                                שום דבר לא ידוע                                                       לא שנה לא שבוע                                                        יש לנוע לנוע.                                                                     ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל                              אבל בן אדם זה יקרה!

מיומנו של חייל משוחרר. 

מי שקרא את הפוסטים הקודמים הבין שאני בחיפוש אחר חופש ומשמעותו. חלק מהחיפוש כולל ניסיון פתטי שלי שלא להיות במסגרת וכחלק מניסיון זה החלטתי שלא להתגלח. כרגע אני עומד יפה במשימה ופוסט זה יתאר את שלבי הצמיחה של הזקן החל בלידתו ועד ימים אלו וכמו כן מחשבות עתידיות בנושא. אגב בפוסט יתכן מעט חומר למבוגרים בלבד ולכן נדרשת השגחה הורית במידה וילדים קוראים אותו.  

הכל החל בהחלטה אמיצה (בתכלס עצלנות) שלא להתגלח ולחיות את החלום. חופשי ומאושר מהצורך בסכין גילוח. לקבל בחזרה את היכולת לטוס לחו״ל בלי החשש ששכחתי את קצף הגילוח בתיק הצד ושיזרקו לי את כולו (22 ש״ח) לפח בשדה התעופה. בקיצור ללא גבולות ומגבלות. בתחילת הדרך, מיד אחרי לידתו, הזקן עבר שלבים וגלגולים רבים תוך קבועי זמן קצרים. זה דומה במקצת לתינוק בשלבים הראשונים של חייו (השלב הזה שהוא לא ישן ורק רוצה לאכול ושההורים ממציאים את התירוץ הזה שנקרא ״קפיצת גדילה״).

השלב הראשון התמצא ביומו הראשון של הזקן וזה היה השלב הקל. הפנים עדיין חלקים ובסופו של השלב כולם בטוחים שהנה הגבר עומד להתגלח ולהגיע מחר כמו כל יום, נקי ומגולח. למעשה ניתן להתעלם משלב זה כיוון שכל מי שמתגלח נמצא באותו שלב בדיוק בכל יום.  

שלב שני התרחש החל מהיום השני ועד לארבעה ימים מהגילוח האחרון. שלב זה הינו שלב הזיפים. יש שיגידו שזהו השלב הסקסי. הילדים לא אהבו את שלב זה בגלל שהו הכי דוקר. אני לעומת זאת נהיניתי להעביר את היד על הלחיים כי התחושה היא של ראש מגולח. מין חיספוס נעים ולא מציק. 

שלב שלוש החל ביום הרביעי ונמשך כשבוע. בשלב זה, בגלל מבנה פני וכמות שיער הפנים שלי נראיתי ככלב מרות עם שיער מדובלל שלא מכסה את כל האזור שהוא אמור לכסות. השיער לא מספיק ארוך ומאידך הזיפים אצלי לא צפופים מספיק.   

שלב ארבע התרחש בין שבועיים ועד חודש מתחילת הצמיחה. למעשה יתכן וניתן לחבר אותו לשלב השלישי אבל בחרתי לציינו בנפרד כדי להבחין בין שני תתי שלבים אלו וגם כדי להצדיק את מה שכתבתי בהתחלה לגבי זה שהיו הרבה שלבים בהתחלה. בקיצור שלב זה הוא השלב המוזנח. בו נראיתי כהומלס עם שיער פנים שצומח לכל מיני כיוונים ללא סדר ומשמעת (עוד סוג של חופש שהרווחתי). בשלב זה השיער כבר ארוך מספיק כדי לקבל כיוון שונה מהזיפ שהיה בילדותו אבל הוא לא ארוך מספיק כדי שניתן יהיה לסדר אותו בשום אופן ושיטה. אפילו כח הכבידה לא יכול לסייע בהורדתו. מסיבות אלו יוצא שהשיער הולך לכל הכיוונים כולל חזרה לכיוון הפנים. תוספת זו גורמת לגירוד לעיתים וחוסר נוחות. בשלב זה התחיל גם הצורך ללקק את שיער הפנים בעיקר באזור השפם. תהרגו אותי למה, אבל משום מה יש לי צורך מדי כמה דקות להעביר לשון או שפה תחתונה ולהרגיש את השפם. יש משהו בחספוס הזה שגורם תחושת אושר. אגב זה לא קשור לשאריות אוכל שנדבקות או דברים דומים. 

שלב חמישי ואחרון לעת הזו החל כחודש מלידתו וקיים עד יום כתיבת מילים אלו, כלומר כחודשיים ללידה. בשלב זה הזקן שלי כבר מכסה את הפנים בצורה מניחה את הדעת. יש כבר שיער באורך שניתן לתפוס עם האצבעות אבל לא לחפון. עבודת הלשון והשפה התחתונה ממשיכות וכעת מתווספת אליהן העברת יד על הזקן והשפם כולל תפיסת שיער השפם מאזור הפה ומשיכתו למטה (אולי קשור לרצון אדיפלי או אחר להאריך אותו). שלב זה אמנם מחמיא לי יותר ויש בו יתרונות נוספים אך הוא טומן בחובו גם חסרונות. היתרון הנוסף הוא בכך שלמעשה אני לא צריך לתלוש יותר שיערות מהאף. השיער באף נבלע על רקע שיער הפנים ואני יכול להפסיק ולהתענות ממשיכת השיער באף (תקף גם לאזניים). לעומת זאת יש מספר חסרונות שנוספו. בעת אכילה ובעיקר באכילת לחם עם ממרח הזקן נוטה לצבור פיסות לחם וממרח והיות ואני כהה שיער הנ״ל בולט מאוד (במיוחד בקוטג׳ וחומוס ופחות בדבש ושוקולד). מריחת קרם הגנה משאירה אותי עם שיער צבוע לבן מה שמאוד מבגר אותי. בעת קינוח אף יש תמיד חשש שמא משהו נשאר. ולסיום מדי פעם יש לי תחושה כאילו יש לי שיערות ערווה בפה. עוד לא הצלחתי להבין במדוייק מתי זה קורה ובאיזה מנגנון אך כשזה מתרחש התחושה היא כאילו נכנסה לי שערה לפה ומיד מופיע הצורך להכניס אצבע פנימה כדי לשלוף אותה.

בהמשך הדרך אני צופה שאמשיך עם התהליך לפחות עד סוף הטיול כך שיתכן ואגיע לשלבים הבאים בגדילתו של שיער הפנים שלי. השאלה שבאמת מטרידה אותי כרגע היא איזה זקן ושפם אני רוצה שיגדלו לי. כמו כל הורה טוב שילדיו חשובים לו אני דואג גם לאופיו של זקני. מצד אחד יש זקן מטופח ומגוהץ שכל הנאוהיפים/מטרוסקסואליים מתגאים בו (אהוד ברק?). זקן זה גם קצת מפחיד אותי כי הוא מזכיר לי יותר מדי את הזקנים של כל אותם skin-heads או המתאסלמים החדשים עם קרחת וזקן מטופח שבא כאילו להגיד אם אין לי שיער על הראש אז יהיה לי את הזקן הכי יפה ככה שכל אותם ברי מזל עם שיער יקנאו. מרגיש לי קצת כועס מדי הזקן הזה. מצד שני יש את הזקן הפרוע של אחאב (הקפטן מהספר ״מובי דיק״). כמו הזקנים מהמערב הפרוע. נראה לי שאלך על אופציה ב׳ זה ישרת גם את החופש והעדר הצורך לטפל בזקן וגם ישרת את העצלנות שבה התחלתי מסע זה. 

גלים על פני המים ושקט של שמים

22-27.8

עברו לא מעט ימים עם לא מעט חוויות ולא כ״כ יצא לכתוב אז תתכוננו, זה הולך להיות ארוך. בפוסט הקודם תארתי את התחושה בסירה בשובנו מההפלגה ל whitsunday. את ההפלגה לאי בחרנו מתוך 4 חברות שנחשבות מובילות בתחום לאחר שבלונלי פלנט בפירוש אמרו לא להתפתות לזול ביותר כי התמורה בהתאם (שמעון, אני ממש מתנצלת אבל הם לא שמעו את המשפט הידוע שלך ״זול זה יפה, זול זה טוב״). אז לקחנו את ה4 הטובות ובניהם בחרנו את הזולה: bullet (שמעון- אנחנו לא מאכזבים!). במקרה הזה נפרדנו מכמעט 700$ ויצאנו לדרך. ההפלגה יוצאת מארלי ביץ ועוצרת בחופים עם חול לבן ומים טורקיז. האיזור כולו ספג טייפון לפני 4 חודשים ולכן הצמחיה שלחוף הים הרוסה אבל החוף עדיין מדהים ונראה כמו גלויה. משם ממשיכים לטרק קצר לנקודת תצפית (יותם נשאר עם אורי למטה) ומשם לנקודה בשונית לשנרקול. היה יום עמוס חוויות ומרגש. בייחוד המפגש עם הדולפינים והלוויתנים. חזרנו עייפים ומאושרים לפארק. למחרת נסענו למקיי (makay), היעד הבא שלנו בדרך דרומה, שוב התגוררנו בפארק של ה big4, הפעם קיבלנו בקתה חדשה מהניילונים, מרווחת ונעימה שיושבת ממש על שפת הבריכה. גליה בכל מקום מוצאת חברים וגם הפעם בדרכה התחברה עם ילדה אוסטרלית בשם אמילי שעושה את המסלול ההפוך מאיתנו. את היום למחרת בילינו בנסיעה לפארק eungella במטרה לפגוש פלטיפוסים. קראתי בבלוגים של אחרים שהרב נחלו אכזבה ולא פגשו. אנחנו הודענו בצורה ברורה שאנחנו לא מתכוונים לעזוב את המקום בלי וי על פלטיפוס וכך מצאנו את עצמנו במשך שעות ממתינים בשקט בכמה וכמה עמדות מסביב לbroken river בשאיפה לפגוש את החיה המצחיקה (שהיא בעצם סוג של ברווז!). בשלב מסויים קראנו שהשעות שהן שוחות בנהר זה השכם בבוקר או החל מ3 בצהריים. היות ואנשים של בוקר אנחנו לא, מצאנו את עצמנו במסעדה בתוך היער, אוכלים ומעבירים את הזמן עד שתגיע השעה הנכונה. וכך, כמו שעון בשעה 3 תפסנו עמדות סביב לנהר וחיכינו.. ברור שראינו בסוף! שתיים. היה קשה מאוד לצלם כי הן מיד חוזרות לצלול אבל שירה הצליחה תמונה זריזה בפלאפון. אז יש וי על פלטיפוס! למחרת הדרמנו לעיירה ייפון. הדרך ארוכה (4 שעות) ולאורכה שלטים מצחיקים במטרה להעביר את הנסיעה למשפחות כמונו (תמונות מצורפות). לקראת הסוף עצרנו לסיור מודרך במערות מעניינות בשם Capricorn . בייפון הזמנו דירה מ airb&b וברגע שהגענו הבנו שפה אנחנו רוצים להשאר והארכנו מ3 ל4 ימים. דירת החוף שלנו יושבת ממש על האוקיינוס עם ירידה ישירה לחוף הים, דשא עצום (מעולה להעפת בומרנג), בריכת שחייה, חדרים מרווחים והכי חשוב מכונת כביסה 😀👍🏽. את היום השני בוילה בילינו בלא לעשות כלום. כלומר שרצנו בחוף הים הפרטי שלנו ונהנו פשוט מהשקט. הילדים ישבו מעט ללמוד ובערב לראשונה מזה חודש וחצי יצאנו אני ויותם למסעדה לבד לכבוד יום הנישואים שלנו. התרגשנו כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים לבד וסיכמנו עם יעל שבכל חצי שעה היא מסמסת לנו שהכל בסדר. המסעדה נבחרה בקפידה. ההמלצה של הלונלי המיושן שלנו בשילוב עם בעל הדירה שאנו שוכרים הסתברה כנכונה : ״מגלומניה״ לא איכזבה. המנות היו מצויינות, האווירה מעולה והכי חשוב: היינו לבד! בלי הרעש של חמישה ילדים (חלקם עם הפרעת קשב). אנחנו לומדים להעריך את הרגעים הקטנים האלו בטיול כ״כ אינטנסיבי. כשחזרנו, באופן לא מפתיע במיוחד, חיכתה לנו הפתעה: אירוע חגיגות יום הנישואים שלנו שכולל לבבות מפוזרים על המיטה, נרות ריחניים, מתנות בצורה של ציורים של הילדים, סלט פירות, שוקו (״אבא- כמו בפגישה הראשונה שלך עם אמא ששתית שוקו״) וכן, גם חלק אמנותי. שירה נשאה דברים ואחכ מקהלת הבנות (שאף פשטו את הפיג׳מה לכבוד האירוע, התלבשו הכי יפה שיש להן והסתרקו בהתאם) פצחה בשירה עליזה (״התשמע קולי? רחוקי שלי״) אורי שהיה אמור לתת את קול הבס שלו לאירוע השתפן ועידו בחר לברוח לסלון (בטענה שהבנות דרשו ממנו כסף מהדמי כיס שלו כדי להשתתף במחווה). אז הבנות פצחו בשירה קורעת מצחוק. אני ויותם, בעודנו מנגבים את הפה משאריות השוקו שדחפו לנו לעת ערב, פשוט לא מפסיקים לצחוק. כך הסתיים לו יום הנישואים (לא לפני שהודנו לחבורה על ההשקעה וצרחנו עליהם ללכת למיטות). בהחלט יום נישואים שלא נשכח. היום האחרון בייפון הוקדש למוזאון הצדפים הקטן שמתוחזק ע״י פנסיונרים בהתנדבות מהעיר ובו אוסף עצום של צדפים מכל העולם. מרשים. בגלל זרזיף קטן של גשם החלטנו שלא ללכת לגן הבוטני ברוקהמפטון אלא לשופינג (מאוד פופולרי בקרב הילדים) , מזל שאורי הרים לרגע את הראש מהמסך סלולרי שלו בנסיעה ובזכותו פגשנו 3 קנגרו נחמדים בצד הדרך שגם כשהתקרבנו (אם כי לא יותר מידי) לא ברחו מאיתנו. אז יש תמונות עם קנגרו. אפשר ללכת לקניות.  לילה טוב ייפון, מחר ממשיכים דרומה. 

Take me to the river now

22.8

סירה, לב ים. מוזיקת קאנטרי אוסטרלית נעימה מתנגנת ברקע. הילדים רגועים. עסוקים בלהביט ולחשוב. להקה שלמה של לוויתנים סביבנו. מקיפה את הסירה והמחזה מרהיב. רגע של התרוממות נפש. קשה לתאר את התחושה. אווירה ששווה את כל המסע הזה. לשם זה יצאנו לדרך. רגעים מהסוג שלא נשכח לעולם. בכל פעם שלווייתן מזנק ומשאיר לנו חתיכת זנב באוויר לצילום נשמעות קריאות התרגשות. והמוסיקה ברקע כאילו נכתבה לרגע הזה. Take me to the river now. בעודי כותבת מופיעה להקת דולפינים סביב הסירה וקריאות ההתלהבות של כולנו גוברות. יותם עסוק בצילום. התמונות מדהימות, הילדים מאושרים. יום מדהים נוסף, עוד שיא קטן למסע נרשם היום.   wish you were here now  של הפינק פלויד מתנגן ברקע וחושבת כמה שאני בת מזל. כל האהובים הקרובים שלי סביבי. כולם כאן עכשיו, איתי, ברגעים האלו. לחוות ביחד את המסע הזה. אורי מרגש כל פעם מחדש. למרות הפציעה ועם רגל שבורה וקביים מתעקש לא לוותר. לא מקטר, לא בוכה. יורד למים לשנרקל עם כולם. אין ספק שהתואר הנחשק  ״גבר שורד״ הולם אותו. גליה מדהימה. מתנהגת כבת 10 בגוף של בת 4. כ״כ מבינה את הסיטואציה. ילדה כייפית לטיול. אני לא יודעת אם במשך החודש ויומיים שאנחנו בדרכים בכתה יותר מפעם-פעמיים. זורמת עם מה שהולך. נרדמת בנסיעות ארוכות, תמיד מוצאת מה לאכול ואיך לשמוח. רכב/אוהל/מזרון/לחלוק מיטה עם שני אחים הכל הולך. והאיש שלי, זכיתי בו. כ״כ חכם, כ״כ מכיל, מבין עניין. אבא נפלא. קורא אותי טוב מכולם.                                   אושר.



איזה יום עבר עליי, זה קצת יותר מידי…

20-21.8

יש ימים שפשוט צריך שיעברו. ערב קודם רשמתי שהקמנו אוהל בארלי ביץ ושלא יכול להיות מושלם מחלקת האלוהים הקטנה שלנו. עד שהלכנו לישון. הלילה היה קר מהרגיל ורוחות  חזקות שנשבו כמעט והעיפו אותנו ביחד עם האוהל. הכסאות וכל הציוד שהיה בחוץ ממש התעופפו והתפזרו סביב ורב הילדים והורים (כולל אלו שישנו באוטו) דיווחו בבוקר שקפאו מקור כל הלילה. התעוררנו לבוקר שימשי למדי וגילינו שמבלי שדיווחנו על כל מעופפים שהם, אנחנו עקוצים בכל חלקי גופנו. יותם חשב שהוא ראה פרעושים אבל לאחר בירור בקבלה של הפארק הסתבר שאלו זבובי החול (send fly) הטורדניים שישנם בכל קווינסלנד. קראתי עליהם והתכוננתי להם, כולל משחה מיוחדת שאמורה להגן עלינו מפניהם אבל אף אחד לא אמר שהם כבר ישנם. הבעיה איתם שלא שומעים אותם והם נראים כמו ברחשים מעופפים קטנטנים ולא מזיקים. רק נראים. מאוחר יותר הסתבר לי שלא רק זבובי החול תקפו אותנו אלא גם ייצורים קטנים שנקראים midgets ,נראים כמו נקודה שחורה (עשירית מגודל נמלה) אבל עוקצים…. ללילה השני באוהל התכוננו טוב יותר. הוצאנו את שלל הפליזים ששמורים ב״מזוודת ניוזילנד״ , התעטפנו והתלבשנו היטב ובשילוב עם לילה קצת פחות קר מהקודם כולנו דיווחנו על אחלה שינה (למעט הגירוד הבלתי פוסק של הגוף מהנזקים של יום האתמול). בעודי מתארגנת לארוחת בוקר הילדים הלכו ל״כרית הקפיצה״ (טרמפולינת ענק בצורת כרית שהרבה ילדים יכולים לקפוץ ביחד) הבנות באות בקריאות ממרחקים ומספרות שאורי נפל על הרגל בטרמפולינה והוא בוכה עד לב השמים. יותם בדיוק בילה במקום החשוב ואני רצתי לכיוון. מצאתי ילד כאוב, בוכה וכף רגל שהתנפחה בין רגע. בשלב שאני עוד מקווה שזה רק נקע יותם מגיע ונחוש (ובצדק) ללכת לצלם. משם הם המשיכו למדיקל סנטר המקומי ולאחר צילום יקבעו שהילד אכן שבר עצם אחת בכף הרגל. שום דבר לא זז ממקומו אבל שבר קטן ישנו. קיבעו לו את הרגל ושלחו אותנו לרכוש קביים (ועל הדרך נוזל מיוחד שמקל על הגירוד של העקיצות). אורי מבקש להתהדר בתואר ״גבר שורד״ לכל אורך הטיול (מונח שהוא ועידו לקחו מאיזו סדרת טלוויזיה שאין לי חצי מושג מה היא) ולכן הוא אמנם מבואס אבל לא בוכה או מקטר. אני גם קצת מתבאסת מהמצב (ומהשינוי בתכניות שככל הנראה זה ידרוש מאיתנו בהמשך) אבל יותם אופטימי ובוחר לקבל את זה כחלק מהחוויה. בנתיים בעצה אחת אנחנו מחליטים לא לבטל את ההפלגה לאיים הלבנים שהזמנו ליום המחרת. אופטימיות, זרימה וקבלה.


בסוף מתרגלים להכל

19.8
הלילה זה תור האוהל. עלפניו אמור להיות מורכב יותר. להקים, לסדר, שירותים ומטבח משותפים אבל ללא כל ספק זה הצורה הכי כייפית לטייל את אוסטרליה. באוהל כל המשפחה נרתמת למאמץ ההקמה והפירוק, באוהל יש משהו רומנטי. יושבים בחוץ בלילה, תחת שמים וכוכב ומדברים. באוהל מכירים יותר אנשים אחרים שמטיילים ביבשת. שוטפים כלים ביחד עם זרים, משאילים מטאטא מהמוטרהום השכן. בהנתן התנאים הנכונים (ובאוסטרליה יש אותם) והם בעיקר סביבה נקייה ונוחה וציוד נכון לקמפינג- אוהל הוא בהחלט כייף גדול למשפחה. האוהל שלנו בארלי בי׳ץ מושלם. אנחנו יושבים על חלקת דשא ענקית, המטבח ושאר השירותים במרחק של 15 צעדים בדיוק והשכנים נחמדים במיוחד. אין יתושים או שלל מעופפים מציקים ואנחנו סוף סוף מצויידים בכל מה שצריך לשינה בחוץ ולבישול במטבח משותף.  הפעם התור של גליה לייצר חברים. פגשה פה ילד גרמני חמוד בשם בן והיות ושניהם לא דוברים אנגלית או את השפה של השני הם מתקשרים בפנטומימה. משחקים תופסת ברחבי הפארק, מסירות בכדור וסתם משתטים. המשפחה של בן מטיילת 6 שבועות ביבשת ועושה את המסלול ההפוך משלנו (מהדרום צפונה) עם אוטו קטן שהופך למיטה אחת גדולה בין רגע. נשמע פתרון לא רע. אז הלילה אנחנו כאן, בארלי בי'ץ, רק 21:40 וכולם סביבנו ישנים. אנחנו מתקשים להתרגל למנהג של שאר המטיילים לישון מוקדם. אצלנו הכל רק מתחיל כשהם ישנים אבל נראה שהלילה לראשונה זה יקרה. היום גם לראשונה שיחררתי את עצמי מעצמי והודעתי לכולם שהיום לא מתקלחים! ( האמת היא שזה הפעם השניה ש״שיחררתי״. הפעם הקודמת היתה כשהתחלתי לכבס כאן תחתונים עם בגדים ביחד! ). החומים (אורי ויעל) החליטו שבא להם לישון באוטו. פרסו את השקש"ים על הספסלים. ואנחנו, נותרנו חמישה ״בלבד״, באוהל העצום. לילה טוב למשפחה האהובה שלנו בישראל (תמי חוגגת היום 70 ולמרות שאת החגיגה הגדולה הקדמנו לפני הנסיעה עדיין חבל שאנחנו לא ביחד), חן ונגה שמבלים להם בתאילנד (זה די קרוב. הצענו להם לבוא לבקר 😀) ויתר המשפחה שככל שהזמן עובר הגעגועים מתגברים.

מעבר להרים ולמדבר אומרות האגדות ישנו מקום…

17-19.8

דרך מאובקת, פונדק דרכים מהוהה ובדלפק גבר מבוגר נותן לנו את צרור המפתחות. בחוץ עץ רחב ידיים עליו תלויים מאות עטלפים, ממתינים לשקיעה עת יפרסו כנפיים ויכסו את השמיים במרבד שחור כחול מאופק לאופק. בטלוויזיה star trek ומגייוור. יוצאים לרחוב הראשי. רחוב שלקוח מ״הטוב הרע והמכוער״ ורק חסרים שיחים יבשים ועגולים שיחלפו עם הרוח. רכב פורד מודל T חונה וממתין לנסיעה למכרה הזהב הסמוך. להשלמת האווירה יוצאים בערב לסרט בדרייב אין הקרוב וצופים ב״נסיכה הקסומה״ וברצף ב״ריקוד מושחת״.

בקיצור הגענו ל-charter towers. נסיעה של שעה וחצי מ-Townsville מערבה אל תוך האאוטבק של אוסטרליה וחוזרים בזמן בין 30 ל-100 שנים אחורה. העיר נוסדה באזור שנת 1872 כאשר נמצא זהב באזור על ידי מחפשים אוסטרלים. למעשה העיר החלה כמחנה פועלים במפעלי כריית וניפוי הזהב. היום בשנת 2017 הרחוב הראשי עדיין נראה בדיוק כמו המערב הפרוע. חנויות קטנות, שלטים כמו barber shop ועוד כתובים ביד ותלויים מהתקרה המקרה את המדרכה. מבני ציבור גדולים עם צריח שעון ומסעדות שנראות כמו מסבאות מאותו מערב פרוע. סיירנו קצת בעיר והלכנו לנוח במלון לקראת הקרנת סרט בדרייב אין. כשיצאנו לסרט כל השמיים היו מכוסים בעטלפים על רקע האור הדואך של שמי הערב. תמונה כמו מתוך סרט אימה. התמקמנו כמו פעם בעמדה לרכב עם רמקול על עמוד. קנינו נקניקיה ופופקורן וצפינו כולנו בנסיכה הקסומה. אירוע סוריאליסטי. הילדים נהנו מאוד גם מהסרט אבל בעיקר מהאירוע של סרט באוטו ו כסאות מתקפלים ששמנו לפניו תחת שביל החלב שהופיע במלוא הדרו מעלינו (בכל זאת מדבר ואין אורות מפריעים של עיר סואנת). בבוקר סיירנו במפעל של ניפוי זהב אשר נשתמר מאז 1872 ואשר פעל עד לפני 30 שנה. עידו היה היחיד מהילדים שהבין את ההסברים ולכן נהנה מהסיור. השאר בעיקר רצו לדעת אם נקבל בסוף זהב. (יעל לעומת זאת רצתה לשאול את המדריך בסוף אם הוא יודע אם יש Kmart באיזור😱). (יותם)

אחרי כל זה אולי נפליג לאיזה אי, בקו החוף ישוטטו הילדים

15-17.8

בהיותנו ניזונים מבלוגים של זרים/מכרים והמלצות של חברים די חששנו להתאכזב מ magnetic island. היו שרשמו מאכזב ואחרים לא הרחיבו. רק סימנו שהיו שם. הזמנו דירה יומיים קודם בלבד באתר stays (מתחרה מקומי של airb&b) לשני לילות רגע אחרי שהזמנו מקום לרכב במעבורת בחברת fantsea (הראשון שעלה בחיפוש בגוגל) ונסענו בלי ציפיות. היות וזה נפל על היומולדת של יעלי (13) נאלצנו למכור לה את זה כקסום ומיוחד שכן, כמה חברות שלה היא מכירה שחגגו יומולדת על אי??! כשהגענו לנמל כבר הופתענו לטובה מהוויפיי החזק והחינמי על הספינה כך שכל ההפלגה כולנו היינו עמוק בסלולרי, משלימים זמן תקשורת עם העולם החיצון. אפילו שהעולם החיצון שלנו ישן עכשיו. חצי שעה ואנחנו שם. מנווטים את דרכנו לדירה. ראינו דירות מטופחות ויפות מאלו (והבריכה נראית מלוכלכת משהו) אבל היא אחת המרווחות והמאובזרות שהיו לנו ולכן לא מתלוננים. ויש מכונת כביסה ומייבש שזה בשבילי התגשמות כל החלומות בערך. יעלי, שעוד באי הקודם התאהבה בסאפ, ביקשה לעשות סאפ ביומולדת וכך שמנו פעמנו לחוף horseshoe bay שם מופיע הסימון של הספורט הימי. האי, מכיל 3 כפרים. אנחנו גרים בכפר ארקדיה שצמוד לאחד החופים היפים של האי. כשהגענו הסתבר שהבחור שמפעיל את הסאפ הולך מוקדם כל יום כי הוא גם מנהל את הבית חולים לקואלות (🐨!!) שיש על האי ולכן עסוק בערבים. הילדים ״הסתפקו״ בישיבה באבובים כפולים בזמן שסירת מנוע מטיסה אותם במהירות בתוך המים ויותם יושב על הסירה ומצלם. אני ניצלתי את הזמן על החוף לדבר עם האישה של בעל הסירה ולקבל ממנה עצות זהב של מה לעשות על האי. (הם עברו ממלבורן לפני חודשיים ופשוט נהנים לחיות את הקצב האיטי של האי) את המשך הערב חגגנו במסעדה לכבוד היומולדת של יעל (השולחן סודר וקושט לכבודנו מבעוד מעוד עלידי בעלת המקום) ומשם להמשך החגיגה בדירה עם עוגת יומולדת ראויה (שתיים!) והפתעות. למחרת היה אחד מהימים היפים שלנו בטיול. פתחנו את הבוקר בסאפ וקייאקים (אני גליה ויותם רוחצים בים בנתיים) הבטיחו לנו שאם מגיעים מספיק מוקדם אפשר לראות דולפינים ולוויתנים בחוף הזה אבל לקום מוקדם זה לא בדיוק המעלה שלנו אז כמובן שהגענו אחרי. משם המשכנו למסלול של 4.5 קמ על האי שאם מסתכלים על העצים אפשר לראות קואלות. ואכן פגשנו קואלות מתוקות וחמודות על העצים וכל אחת היתה מרגשת עבורנו מחדש. חיה מצחיקה שישנה בימים ולפי הקצב שלה נראה שגם בלילות היא לא ממש מהעירניות. טיפסנו לנק תצפית מרשימה במיוחד וחזרה למטה לרכב. האישה של בעל הסירה הבטיחה שיש מקום באי, שאם מגיעים אליו בשעת השקיעה אפשר לראות ולהאכיל וולאבי. הבטיחה וצדקה. סביב 17:30-18:00 הגענו מצויידים בגזרים לנקודה המדוברת ועשרות (!!) וולאביס סביבנו, על הסלעים ועל הרחבה אמהות עם תינוקות בכיס, גדולים, קטנים. גליה (וגם האחרים) היו בטירוף להאכיל את הוולאביס ונשארנו שם יותר משעה נפעמים מהחיה המתוקה הזאת. ארוחת ערב ביתית זריזה כי ב8:00 בערב בדיוק, בכל יום רביעי מזה 37 שנים במלון Arcadia village יש מרוץ צפרדעים! 🐸. בהתחלה לא ברור מה עומד להתרחש אבל כשהגענו, כבר מרחוק ניתן היה לראות התקהלות ורחש. מגיעים, יושבים במעגל גדול עשרות אוסטרלים ותיירים. באמצע משורטטים על הרצפה מעגל קטן ומעגל גדול  ובחור מבוגר מנהל את העסק. הסידור הוא כזה: הבחור מציג כל קרפד בתורו כולל שמו מוצאו ומעלליו הרבים ( במבטא אוסטרלי שאפילו יותם התקשה להבין). נותנים לקרפד לקפוץ (להציג את עצמו) ואז מתחילה המכירה הפומבית. הקהל מציע מחיר והקרפד נמכר למרבה במחיר (בערך 30-50 דולר). בסיום מכניסים את הקרפדות לכלי מתומן במרכז המעגל ועם הישמע הגונג מרימים את הכלי והקרפדות קופצות עד אל מחוץ למעגל החיצוני ואל הקהל. הקרפדה הראשונה שחוצה את המעגל החיצוני היא המנצחת. הבעלים של הקרפד המנצח זוכה ב-100 דולר ותמונה עם החיה. ככה שלושה סיבובים. כמובן שערכנו הימורים פנים משפחתיים והחבר'ה החלו לגלות כפייתיות בנושא. חוויה מדליקה לגמרי. למחרת חזרנו במעבורת ליבשת וללא ספק היינו מעבירים עוד יומיים לפחות על האי הזה שכן יש לא מעט דברים שלא הספקנו לראות. בנתיים נוסעים קצת מערבה לאאוטבק, משנים קצת נוף ואווירה. לילה טוב


א אוהל ב זה בית

11-14.8

ביום האחרון ב mission beach יצאנו לטייל במסלול ה ‏waterfalls circus. התחלנו במפלי mile mile שהיו ברשימת ״מפלי החובה״, נחמד. ראינו יפים מאלו. (המים היו קפואים והילדים הסתפקו בחצי גוף ), אח״כ zilly falls שהיו מרשימים יותר, כולל מסלול של כ500 מ ירידה וצעידה בין הסלעים. חזרה לפארק דרך העיירה mena creek, וארוחת צהריים במלון מיתולוגי שהוקם לפני למעלה מ100 שנה ונראה כמו קטע מסרט הוליוודי ישן. האיזור ידוע בגידולי הבננות וקני הסוכר מכל צידי הדרך, קרוניות קטנות ואיטיות של קני סוכר שמובילות את הקנים מהשדה אל המפעל מרשתות את כל הדרכים. האיזור התברך גם בציפורי הcowasary הנדירות שנמצאות בסכנת הכחדה וישנן רק בחבל ארץ הזה באוסטרליה. מדובר בציפורים עצומות, בגובה של אדם מבוגר, שמידי פעם מגיעות לבקר את הנופשים בפארק ומהוות חוויה לכל מי שלן כאן. אני לא זכיתי לראות (זוג האוסטרלים הנחמד שלנים בקראוון שמולנו הבטיחו שיתנו לנו קריאה ברגע שאלו יופיעו!) אבל באחד הבקרים יותם, שהיה מחוץ לאוהל עם גליה ויעל, ראו וסיפרו בהתרגשות. לילה אחרון באוהל ומתחילים להתרגל להתנהלות באוהל בפארק קראוונים עם סדר יום ברור ואחריויות של כל אחד מהילדים. (הליכה משותפת למקלחות בערב בנים ביחד בנות ביחד. קיפול מסודר של המחנה בסוף: יעלי אלופה בקיפול שקי שינה, עידו מקפל את האוהל יחד עם יותם, אורי ושירה בדכ ננזפים על ה״נצנוץ״ בדיוק כשצריך להתקפל ונקראים לעזור בסחיבות וגליה מעסיקה את עצמה כמו תמיד). את הדרך לטאונסוויל, היעד הבא שלנו, אנו עושים דרך העיירה Tully, קצת קניות בסופר למען פיקניק ארוחת בוקר משובח במדשאות שליד המפלים בשם ‏murray falls.  בדרך למפלים אנחנו סוף סוף רואים את הקנגרו הראשון שלנו! עומד בצידי הדרך, מביט בנו ותכף קופץ לו חזרה לשיחים. לכל אורך הנסיעה באוסטרליה אנחנו פוגשים קנגרו דרוסים, מחזה לא מלבב במיוחד. בטח שלא להיות מעורב בתאונה מהסוג הזה. חלק מהרכבים מצויידים במגן קדמי ברכב להגנה מהתנגשות בקנגרו. לנו אין כזה. נקווה לטוב. נחשים, אגב, אנחנו גם רואים מידי פעם. אם זה דרוסים בכבישים ואם זה חיים בין סלעים בטרק (אני ועידו פגשנו אחד בצפון) או ליד פח אשפה באחד המפלים שהיינו. מי אמר אוסטרליה ולא קיבל? 😀.  לקראת ערב הגענו לטאונסוויל ושוב בחרנו באתר של הbig4 , הפעם בקתה. האתר על פניו הרבה פחות מטופח וירוק מהקודם שהיינו אבל יש פה פארק מים שהילדים עפו עליו+ מסלול מיני גולף עצום+ רכבי תלת אופן+ כרית קפיצה עצומה שגליה התרגשה ממנה במיוחד. בקיצור- אם הילדים מאושרים אז גם אנחנו. למחרת טיילנו במרכז העיר ברחוב שנקרא the strend והוא למעשה הטיילת לאורך החוף, כמה קמ של דשאים, בריכות, פארק מים מטריף (חינמי כמובן) , איזור פיקניק, מסעדות ובתי קפה. קצת תצפית על העיר מלמעלה, ארוחת fish &chips וחזרה לפארק. לפני שטסנו ניסיתי לדמיין כל הזמן איך יהיה עם הילדים, אם נוכל להשאיר אותם ולצאת לאינשהוא או שכל הזמן יהיו צמודים אלינו. אני חייבת להודות שתחושת הביטחון האישי בארץ הזאת הוא עצום. הילדים מסתובבים לבד בפארק (לוקחים את המוטורולות לפעמים), התיקים מונחים על החוף עם כל הארנקים/ציוד צילום יקר ודרכונים בזמן שאנו רוחצים בים כולנו. בקיצור התחושה היא של ביטחון וטוב שכך. ביום האחרון בעיר השארנו את הילדים בפארק וביחד עם גליה נסענו להזמין את הטיסה לניוזילנד (סוף סוף יש כרטיסים!), קצת סופר וקניות של קישוטים ליומולדת של יעל מחר. אני לא מפסיקה לחשוב על המזל והכייף שנפל בחלקנו שיכולנו לצאת לטיול מהסוג הזה. בעוד ימים בודדים אנחנו נהיה חודש במסע ותחושת החופש היא אינסופית. אנחנו אלו שמחליטים מה נעשה היום. משתפים את הילדים בהתלבטות ולכל אחד יש מקום להביע את הדעה והרצון שלו. לא תמיד אפשר להתחשב בכולם אבל בסוף כולם מאושרים. מקווה שימשיך ככה. יש לא מעט עוד לפנינו. לילה טוב. 


שמאל קרוב, ימין רחוק

אוסטרליה מכיסא הנהג. 

כמעט חודש עבר מאז יצאנו לדרך וכבר ראינו די הרבה. אין מה לעשות האופי הישראלי משתלט ויש איזשהו צורך לראות כל המלצה וכל מפל קטן כאילו זה המפל שישנה את עולמינו. תכלס מפלים יפים אבל צריך להתחיל לסנן. ונחזור לנושא לשמו התכנסנו. להלן מספר אבחנות אישיות שלי מההתנסות הקצרה שלנו עד כה ביבשת. ואני אומר האישית שלי, כי כל אלא שהיו פה כבר (משה, עופר, איריס, הילה, ערן, ליעד, מיכל, טלי, קיידי, ניר וכל השאר ששכחתי) חוו את היבשת באופן אחר. אלו האבחנות שלי:

1. אתחיל בחוויית הנהיגה. גם כי זה מה שאני עושה לרוב וגם כי כותרת הפוסט היא בעצם הסלוגן שהמצאנו כדי שאוכל לדעת בכל פניה להכנס לנתיב הנכון. עידית הציע גם שאזכור את זה לפי זה שאני שמאלני בדעותי ולכן שמאל קרוב אלי. תכלס זה ששרנו באוטו את הסיסמא במשך שבוע עזר מאוד ובעצה של עידית יצא לי להשתמש פעמיים או שלוש ובעיקר לאחר תקופה ללא נהיגה. בפועל קל יותר לנהוג פה ממה שזכרתי שהיה באנגליה. אולי כי אז הייתי צעיר פעור ועכשיו אני פנסיונר מזדקן. אולי כי איכשהו הכיכרות פה יותר מסודרות ככה שברור לאן צריך לצאת, ואולי כי תרבות הנהיגה פה היא מאוד רגועה. בכל התקופה שאנו פה לא שמענו ולו צופר אחד של רכב, והיו מספר מקומות שהייתי מצפה שמישהו יצפור למטומטמת שלא נוסעת בירוק או שסתם עומדת באמצע הכביש. כולם כמעט נוהגים במהירות המותרת (80 קמ״ש ברוב המקרים). הבעיה העיקרית שנותרה היא רברסים וזה כי האוטו גדול ולא רואים כלום אחורה. אז אני פשוט נוסע ומקווה שאף אחד מהילדים לא נמצא שם…😜

2. כמטיילים אנו נפגשים עם התיירים של היבשת. יש פה בעיקר אירופאים ואוסטרלים, אבל גם קצת חברה מהמזרח הרחוק (כי פה הוא קרוב) ומעט אמריקאים כולל דרום אמריקאים. תיירות הקרוואנים מאוד מפותחת ואם יכולתי הייתי מביא לארץ מין נגרר שנפתח לאוהל + מטבח + משטח מוצל שהמון מסתובבים איתו פה. סוג של בית נייד. החברה מאובזרים מכף רגל ועד גג. יש הרבה אוסטרלים שיצאו לפנסיה ולוקחים קרוואן ופשוט יוצאים לתקופות ארוכות, מתמקמים על חלקת דשא בפארק קרוואנים ופשוט חיים בפארק. קמים בבוקר, שותים קפה, אם זה יום עמוס יוצאים לדוג או לקטוף קוקוס ואם זה יום לא עמוס קוראים ספר ונגמר היום. בקיצור כפנסיונר אני שוקל את הנושא בכובד ראש (אבא, דוד, אתם בפנים?)

3. את המאפיינים של האוסטרלים כעם עדיין לא פיצחתי אבל הנה כמה עובדות/אבחנות. לכולם, אבל באמת לכולם יש כתובת או כתובות קעקע. יש המון ג׳ינג׳ים. רוב החברה מאוד ידידותיים ומסבירי פנים (מתחבר גם עם תרבות הנהיגה שהזכרתי קודם לכן). המבטא שלהם מיוחד, נחמד מאוד ויחסית ברור. יש להם אף קטן יחסית (לעומת האבוריג׳נים, להם יש אף ענק אבל עליהם ארחיב בסעיף משל עצמם). עדיין לא ברור לי אם יש הבדלים בין האנשים מהמדינות השונות של היבשת. אוסטרליה, למי שלא מכיר, מחולקת לשש טריטוריות להן ממשלים וחוקים שונים. קצת דומה לארה״ב אבל למיטב הבנתי גם שונה. עם זאת עדיין לא הצלחתי לשים לב לשיח על שוני תרבותי בין הטריטוריות בדומה לשיח הקיים בארה״ב בנושא.

4. אגב האוסטרלים אזי לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מדוע למדינה מערבית שמחזיקה מעצמה ושיש לה המון דברים ייחודיים משל עצמה, יש דגל בו מופיע דגל אנגליה בקטן בצד. ארה״ב קיבלה עצמאות והדגל שלה הוא שלה. אוסטרליה העצמאית שהחלה בכלל כמושבת אסירים בריטיים ממשיכה לשים בסמל שלה תזכורת לימים בהם הייתה בשליטה בריטית. מוזר. 

5. אחד הדברים הכי בולטים הוא עולם החי. בכל המקומות שהיינו בהם עד כה נוכחות בעלי החיים מאוד משמעותית. אם זה בשילוט המתריע מפגישה של הרכב בקנגורו/cassowary  או בעל חיים אחר, דרך שילוט המתריע מפני תנינים במים או מדוזות בים ואם זה בביקורים של ציפורים/נמיות מקומיות/קנגורו ועוד חיות בר בדשא ליד המנגל. כל אלו בשילוב עם המרחבים העצומים שיד אדם לא נגעה בהם, נמלים, לטאות ונחשים בכל מקום מוביל לתחושה שבמדינה הזו איננו השליט. קשה לתאר את ההרגשה הזו אבל הכי קרוב שאני יכול לנסות ולתאר את זה היא התחושה שאנחנו בני האדם נמצאים בכלובים של גן חיות וחיות הבר למעשה באות לראות אותנו. דבר נוסף שבולט בהקשר זה הוא האופן בו האוסטרלים מתייחסים לטבע. בכל חור יש שמורת טבע, השילוט והפרסומות בצידי הדרכים מוצנעים ולא בולטים, אין אוטוסטרדות אלא כבישים צרים יחסית ועוד אלמנטים שלמעשה מותירים לטבע את המקום שלו. לדעתי זה נהדר. 

עד כאן להפעם. יש עוד דברים אבל הם בפוסט הבא. 

פוסט זה אני מקדיש לחבר יקר שנהרג בתאונת האפאצ׳י לפני כשבוע – דודי זהר ז״ל. איש יקר שנהרג בתאונת אימון בעודו במילואים בשירות המדינה. מאחל החלמה מלאה לאון שנפצע באותה תאונה.