״רשומון״ – סיפור הקייקים גרסאות הילדים ויותם

** לא חובה לקרוא. אפשר להשאר עם הגרסה של עידית מהפוסט הקודם. מתאים רק ל״מטיבי לכת״. בקיצור- לדלג לפוסט הבא/הקודם😜

הסיפור של יותם:

היום התחיל בשמחה גדולה. נחתנו באי קסום והחלטנו לשכור קייקים. בתחילה חשבתי לקחת שניים אבל אז גם עידית החליטה להצטרף ולקחנו שלושה. גליה ואורי איתי. עידו ושירה ביחד ועידית עם יעלי. ההתחלה הייתה פסטורלית ואפילו זכינו לראות צבים. כהרגלי בקודש קצת לפני מחצית הזמן התחלתי לנתב את החבורה בחזרה כדי להגיע בזמן. אבל אז הרוח החלה לנשוב. עידו ושירה עבדו מצוין ביחד והיה לי כיף לראות אותם נהנים ככה ביחד. מג׳ון ויעלי קצת חששתי אבל נראה לי שנצליח. החזרה החלה ולאט לאט שמתי לב לכך שאנחנו יותר מתקדמים בכיוון הרחק מהחוף מאשר לאורכו ואל הנקודה של החזרת הציוד. אמנם היה יפה והים היה רגוע אבל נוכחתי כי הקייק של עידית ויעל לא מתקדם ואפילו עושה זיג זג איטי ולא החלטי. כשראיתי שעידו ושירה בעניין ומספיק קרובים לחוף שלחתי אותם וחזרתי עם אורי וגליה אל הקייק הבעייתי. כשהגעתי השמחה הייתה גדולה. עידית מאושרת וצוחקת ו לפניה יעלי בבכי וכעס. החלטתי שככה לא יכולים להמשיך והצמדתי את הקייקים להחלפה של יעלי ואורי. ברגע שיעל עברה אלי היא נרגעה והחלה לסייע לי לחתור. הייתי שמח וטוב לבב על ההחלטה וסמכתי על אורי שיסייע לעידית לחזור. לאחר התקדמות משמעותית ותוך כדי מבטים לאחור הבנתי שתידרש משלחת חילוץ. שמתי גז והגעתי לחוף. הורדתי את גליה ויעל והנחתי את עידו יעל ושירה לשמור על גליה. עידו הציע להצטרף ושמחתי על כך. כשמשלחת הסיוע הגיע לבסוף אל הקייק נוכחנו לראות כי שוב השמחה בעיצומה. עידית בשלה, שמחה וצוהלת ואורי תפס את מקומה של יעלי בבכי ובכעס. שוב החלפת מושבים והפעם וידאתי שעידית מתאפסת על עצמה וחותרת. סוף טוב הכל טוב. כולנו על החוף. אני עם גב כואב אבל עם כל השבעה בחוף מבטחים. 

הסיפור של עידו:

הגענו לפיטסרוי איילנד ושכרנו שלושה קיאקים, בתחילת השיט הכל הלך חלק… אני ושירה היינו מתואמים, אבא ואורי היו טובים ואמא ויעל גם הצליחו לשוט מצוין אפילו גליה נהנתה. ראינו צבים מוציאים ראש מהמים והיה מאוד כיף התחלנו לחזור…שמעתי כמה רטינות מכיוון הסירה של יעל ואמא ורציתי להסתובב לבדוק מה קרה אבל כשאני ושירה הסתובבנו, (כי השאר היו קצת מאחור) אבא אמר לנו שהוא יטפל בעניין ושנמשיך לכיוון החוף. אני ושירה שטנו לכיוון החוף. מדי פעם הסתכלנו אחורה בציפייה שנראה את שאר המשפחה מתקרבת אבל משום מה הם נראו כל פעם יותר קרובים לאופק מאשר אלינו. לאחר כמה דקות אני ושירה הגענו לחוף, החזרנו את הסירה שלנו וחיכינו…וחיכינו…וחיכינו…וחיכינו…לאחר בערך שעה אחת הסירות נראתה מתקרבת במהירות. במהרה גילינו שזה אבא, גליה ו-יעל! באותו רגע ספציפית לא שמתי לב שיעל ואורי התחלפו כי לא כל כך הבנתי מי נמצא בסירה וגם רק אחר כך קלטתי שבוצעה החלפה. הסירה הגיעה לחוף ואבא הקפיץ את גליה החוצה וגם יעל יצאה מהר. שאלתי את אבא מה קרה והוא אמר שהוא שט לעזור לאמא ואורי והורה לי לשמור על גליה. הצעתי שאצטרף אליו והוא הסס אך הסכים. קפצתי לסירה ואני ואבא שטנו לכיוון ה״נסחפים״ במהירות שלא תבייש קייאקר מקצועי! הגענו לשם וראינו את אורי-מעוצבן ובוכה, ואת אמא-מסטולה מצחוקים על אורי שבוכה, למרות שהיינו באמצע הים ונסחפים אמא הייתה בשנטי. אני ואבא התרגזנו והחלפנו סירות. אני הייתי עם אמא, שככל הנראה הייתה מקור הבעיה, ואבא היה עם אורי, עשיתי לאמא הסבר קצר איך היא אמורה לעשות וסוג של עשיתי לה צבא קייאקים…הגענו לחוף במהרה לאחר התקרית.

הסיפור של אורי:

הגענו לשונית המחסום ושם שכרנו קייאקים: אני ואבא הינו ביחד עידו ושירה היו ביחד ואמא ויעל היו ביחד, אני ואבא חתרנו מצוין ויעל ואמא היו מאחורה. לאחר שאבא ראה שהן מאחור הוא שלח אותי להיצטרף אל אמא ולקח את יעל. יעל והוא חתרו מעולה ואמא הצליחה לעכב אפילו אותי עם הצחוק שלה על זה שהיא סחפה אותנו ללב האוקינוס. בשלב מסוים אמא החליטה שהיא לא חותרת יותר , אני לא יחלתי לבדי להשיט לחוף. אז ראינו את אבא ועידו מגיעים לחלץ אותנו, עידו החליף איתי וחזרנו לחוף. בקיצור זות היתה אשמתה של אמא.👎👎👎

הסיפור של יעל:

כאשר היגנו לפיצרוי אילנד שכרנו קיאקים. אורי היה עם אבא וגליה בקיאק, עידו היה עם שירה, ואני ואמא הינו ביחד. בהתחלה היה ממש כיף למרות שלא הינו מהירות ( לעומת האחרים אנחנו חתרנו כמו צב ) אמא אמרה לי לחתור עם חצי משות במים ולמרות שזה היה קשה יותר והירגיש לי לא נכון חתרתי כמו שרצתה רק כדי שלא תחפור לי ( למרות שהיא עשתה זות בכל זאת ). בשלב מסוים היתעייפנו אז אמרתי שניקח שתי דקות להרגיע את השרירים ונעשה תורות בחתירה בינתיים כדי לא להיסחף. אז ביקשתי ליהיות הרישאונה שתנוח ( כי בינינו אני היחידה שבאמת חתרה ) את אמרת בסדר אז שמתי את המשות לידי והיפסקתי לחתור בינתיים לא היתקדמנו ביכלל אז שאלתי אותך למה את לא חותרת וכשהיסתכלתי אחורה ראיתי שאת גם שמת את המשות בצד אז אמרתי בסדר אז אני אחתור בינתיים ואחרי זא את תחתרי. היתחלתי לחתור ואז שמתי לב שאבא קורא לנו ליראות צב ענקי אז היתחלתי לחתור מהר וביקשתי מימך גם לעזור אבל את בשלך. אחר כך את אמרת שכדאי שנמשיך ואני היסכמתי למרות ששרף לי בכול הגוף כבר. בשלב מסוים היגנו לחלק שהיה רחוק מהיבשה מאוד והיה המון רוחות חזקות שניסו ליסחוף אותנו אז מיהרנו לחתור ואת כול הזמן צעקת אלי לחתור לימין ( למרות שחתרתי ) כול הזמן הזה אני ממש נילחצתי אבל את צחקת בלי סוף וכל הזמן אמרת לי לחתור ( למרות שחתרתי ). בשלב זא כבר הינו אמורים להחזיר את הסירות. עידו ושירה כבר היחזירו ואבא, גליה ואורי ראו שאנחנו תקועות אז הם באו לאזור. אמא אמרה לאבא שאני לא חותרת טוב אז אני היחלפתי עם אורי והיתחלנו לשות ( אני, אבא וגליה על קיאק אחד ואמא ואורי על אחר ) בדרך חזרה לחוף התגלה שאני חותרת מעולה אבל אמא אמרה לי לחתור עם חצי משות בימקום עם כולו וזה מה שעיכב אותנו בעיקר. ביזמן שאני ואבא חותרים מהר אנחנו קולטים שאמא ואורי כמעת לא זזו ואני רואה שאורי בוכה ואמא צוחקת. ואנחנו מבינים שיש בעיה, אז אנחנו חותרים הכי מהר שלנו ומגיעים אל החוף אבא מוריד את גליה ואני יורדת מהר. אבא מבקש שאשמור על גליה ביזמן שהוא ועידו ילכו להביא את אמא ואורי. בסוף כולם חזרו לחוף ואני ואורי למדנו חתיחת לקח והוא לעולם אבל לעולם לא לשות עם אמא בקיאק.

* בתור ״מנהלת הבלוג״ אני חייבת להודות שחשבתי לערוך את הגרסאות של יותם והילדים אך החלטתי לאפשר להם להתבטא למרות שרב מה שכתבו זה עיוות של המציאות. 😀😜

"רשומון" (+ סוף קיינס ונסיעה דרומה)

8.8

לפוסט הזה קוראים בשם רשומון ע"ש סרט יפני שיותם אוהב.  הסרט מתאר סיפור רצח דרך ארבע נקודות מבט של 4 אנשים שונים שהיו עדים לו. הבמאי מראה איך אותה סיטואציה נראית שונה בעיני כל אחד מהמתבוננים השונים. (יש בו קטע פילוסופי משהו).

יום ג האחרון היה יום ההפלגה לFitzroy island 🌴. בהמלצה של בלוגרית שוויצרית מפינטרסט בחרנו בחברת raging thunder. את השיט הזמנו יומיים לפני המועד (תוך התחשבות במזג האוויר שיהיה לטובתנו). למעשה יש כמה איים בשונית המחסום הגדולה שמפליגים אליהם מקיינס ובהמלצות התרשמנו מזה יותר מהאחרים (בעיקר בהיותו פחות מתוייר ויותר ״בתולי״).  8:15 עליה לסירה (בשבילנו זה גבל במאמץ אדיר לקום כ״כ מוקדם בבוקר), 45 דק הפלגה בין איים עד שמגיעים לאי שלנו. האי ״שלנו״ בגודל של 2×2 ק״מ ונראה קסום כמו שקיווינו. קצת שנורקלים (השונית מקסימה אם כי לא עוצרת נשימה כמו שחשבתי), טרמפולינת מים מגניבה למנוחה בין הצלילות ואירוע אחד שיזכר: אורי ויעל שצללו ליד הטרמפולינה בזמן שאני נחה עליה, התחילו לשחות לכיוון החוף ופתאום חזרו בבהלה מטורפת, כאילו ראו כריש, בוכים וצורחים ומנסים לטפס על הטרמפולינה. את אורי לא ראיתי מעולם מפחד ממשהו, מה שעוד יותר סיקרן אותי להבין מה הם ראו??? הם היו אחוזי אימה ובכי ופשוט לא הבנתי מילה ממה שאמרו. רק מאוחר יותר על החוף הסבירו שתוך כדי צלילה לכיוון החוף, להקה עצומה של דגים שחתה להם פתאום מול הפנים. מאוחר יותר שכרנו קייאקים. 3 במספר (גליה יושבת בין אורי ליותם). היות וכולם הסתדרו בזוגות תוך שניה אני ויעל הוכרזנו כזוג ולקח לי עוד 10 דק להבין שהחיבור לא הכי נכון. בלשון המעטה. עידו ושירה היו צוות לעניין (כולל סלוגן שהמציאו לעצמם), חתרו בשיתוף פעולה ועבודת צוות. יותם ואורי (וגליה) עבדו יפה ( לפחות כך זה הראה מהצד)! ואילו בת הזוג שלי נתקפה בעייפות די מהר+ אי ידיעה איפה זה שמאל ואיפה ימין+ תלונות על שורף בכל מיני איברים בגוף בדיוק כשצריך לחתור. בקיצור עבדתי די לבד. את הדרך עד חוף הצבים עוד שרדתי אבל הדרך חזרה נראתה כמו נצח והים סחף אותנו פנימה. בעוד שירה ועידו מתרחקים (ושרים להנהתם), אבא ואורי עובדים יפה ומנסים לחלק לנו עצות ופקודות מרחוק, אנחנו נסחפות… יעל בוכיה, מקטרת ובעיקר לא מרוצה מזה שבת בזוג שלה לא יכולה לעבוד לבד. ואני? צוחקת. למה? ככה. בטח שהכי גם מהצד שלי עכשיו לא יעזור. באיזשהוא שלב יותם מבין שיש בעיה. הוא חותר לכיוון שלנו ללב ים ומודיע על החלפת כוחות. יעל עוברת בזהירות לקייאק שלו ואורי אליי ואני חושבת שיש אור בקצה המנהרה. אבל לא כך. אורי, מסתבר, הוא גם סוג של פרזיט. העבודת צוות שלו ושל יותם קודם מרחוק היתה בפועל ככל הנראה רק של יותם ובקייאק שלי מה לעשות, צריך לחתור, אבל אורי פתאום עייף. הוא בוכה ובלחץ היסטרי לחזור וכבר רואה איך אנחנו נשארים לנצח למות בלב ים (״אפילו הספינה שלוקחת אותנו חזרה לקיינס כבר עזבה״) הוא מקלל את המשוט (ואותי), את הים ואת היום שהוא נולד ולא מפסיק לבכות. ואני? צוחקת. אז מה עדיף? שאבכה?… מנסה לעודד אותו אבל הילד בהיסטריה ויותם מתרחק מאיתנו ועוד מעט בחוף. הסוף של הסיפור הוא שמשלחת חילוץ בניצוחו של עידו ויותם באה אלינו. אורי חזר לקיאק של יותם ואני עם עידו ותוך 10 דק של חתירה משותפת(!!) הגענו לחוף. לקח לאורי ויעל עוד קצת זמן להרגע מהטראומה. בערב הם כבר יצחקו על מה שקרה . 😱😱. אחרי ארוחת צהריים מגניבה של טורטיות על החוף הילדים שכרו סאפ ויעלי מאוד התחברה לספורט הזה (הכריזה שרוצה לעשות גם בארץ). מאוחר יותר הלכנו בשביל בתוך האי לצידו השני, לחוף עוד יותר יפה שנקרא nuddy beach שעל אף שמו, ולמורת רוחם של יותם ועידו, הוא אינו חוף נודיסטים אלא החוף היפה ביותר שראיתי בחיי. חול לבן, מים בצבע טורקיז וסלעים שחורים גדולים מפוזרים בין המים לאדמה. עוד קצת צלילות. וב16:00 הפלגה חזרה הביתה. שזופים, עייפים, מאושרים ובעיקר מלאי חוויות וסיפורים. בערב, עם הכוס שוקו/קפה והטים טם הוא יוכרז כיום הכי עוצמתי שהיה עד כה בטיול ואחד אחד סביב השולחן יתן את נק מבטו על ״סיפור הקיאקים״ שהתרחש אי שם באי.                                 **את הגרסה של יותם והילדים תקבלו בהקדם.

9-10.8

עוזבים את הוילה בקיינס ומתחילים להדרים. את פארק הקראוונים ביעד הבא (mission beach) בחרנו לפי ההמלצות על רשת big4 שנחשבת לאחת הטובות באוסטרליה,וגם היקרה מבין כולם. היות ואנחנו עוברים לאוהל לכמה ימים (3 לילות) אז לפחות שכל המסביב יהיה מפנק. בדרך טיילנו בגני פרנולה (ע״ש חוזה פרנולה הספרדי שבנה אותו לפני 90 שנה). פארק מרהיב ביופיו ובעיקר מרגיש כמו יער פיות קסום. מנהל המקום, באופן לא ברור, שמח שישראלים מגיעים לפארק ודאג לנו למחיר חברים: משלמים רק על המבוגרים (90$). משם המשכנו ל sky walk שזה למעשה מסלול הליכה של 2 ק״מ על גשר ברזל בתוך יערות הגשם, מאפשר לך לטייל בגובה של צמרות העצים ולחוות טרק שכולו נוף מלמעלה. בסוף המסלול יש מגדל ברזל של כמה קומות טיפוס ונוף הרים ויערות משגע נשקף. בדקה ה90 לפני שסגרו את הקבלה בפארק קראוונים (סוגרים ב17:30) הספקנו לעשות צק אין ולקבל את החלקה שלנו לאוהל. הפארק אכן מפנק ונקי להפליא! בריכת שחיה נעימה עם מגלשה, מגרש טניס וכדורסל, פינג פונג, גן שעשועים והמקלחות והשירותים נקיים ונעימים. תוך דקות הילדים הקימו עם יותם את האוהל ואני כבר הלכתי להשתלט על מדף במקרר המרכזי שבמטבח המשותף. אורי מצא 3 גרמנים לשחק איתם כדורסל וגליה חברים הולנדים להתגלש איתם בגן שעשועים. ארוחת סטקיים מפנקת וקפה של לפני השינה בפינת הכסאות הנעימה שסידרנו לעצמנו מחוץ לאוהל. בקניה הקודמת מצאנו מזרונים לכולם אבל רק שק שינה אחד ולכן הלילה הראשון היה קצת קשה על האדמה וקצת קר לחלקנו. את הלילה הבא כבר ישנו כולנו בשקי שינה (נסענו במיוחד לעיירה רחוקה כדי לרכוש שקי שינה נוספים) בשילוב עם השמיכות מהבית והיה נעים יותר. למחרת היה יום רגוע בפארק: קניות, כביסה, מנוחה והרבה בריכה לילדים ולנו. מחר חוזרים לטייל. אין לחץ. יש לנו הרבה זמן בטיול הזה וזה מה שכייף. אפשר לזרום. לילה טוב.