א אוהל ב זה בית

11-14.8

ביום האחרון ב mission beach יצאנו לטייל במסלול ה ‏waterfalls circus. התחלנו במפלי mile mile שהיו ברשימת ״מפלי החובה״, נחמד. ראינו יפים מאלו. (המים היו קפואים והילדים הסתפקו בחצי גוף ), אח״כ zilly falls שהיו מרשימים יותר, כולל מסלול של כ500 מ ירידה וצעידה בין הסלעים. חזרה לפארק דרך העיירה mena creek, וארוחת צהריים במלון מיתולוגי שהוקם לפני למעלה מ100 שנה ונראה כמו קטע מסרט הוליוודי ישן. האיזור ידוע בגידולי הבננות וקני הסוכר מכל צידי הדרך, קרוניות קטנות ואיטיות של קני סוכר שמובילות את הקנים מהשדה אל המפעל מרשתות את כל הדרכים. האיזור התברך גם בציפורי הcowasary הנדירות שנמצאות בסכנת הכחדה וישנן רק בחבל ארץ הזה באוסטרליה. מדובר בציפורים עצומות, בגובה של אדם מבוגר, שמידי פעם מגיעות לבקר את הנופשים בפארק ומהוות חוויה לכל מי שלן כאן. אני לא זכיתי לראות (זוג האוסטרלים הנחמד שלנים בקראוון שמולנו הבטיחו שיתנו לנו קריאה ברגע שאלו יופיעו!) אבל באחד הבקרים יותם, שהיה מחוץ לאוהל עם גליה ויעל, ראו וסיפרו בהתרגשות. לילה אחרון באוהל ומתחילים להתרגל להתנהלות באוהל בפארק קראוונים עם סדר יום ברור ואחריויות של כל אחד מהילדים. (הליכה משותפת למקלחות בערב בנים ביחד בנות ביחד. קיפול מסודר של המחנה בסוף: יעלי אלופה בקיפול שקי שינה, עידו מקפל את האוהל יחד עם יותם, אורי ושירה בדכ ננזפים על ה״נצנוץ״ בדיוק כשצריך להתקפל ונקראים לעזור בסחיבות וגליה מעסיקה את עצמה כמו תמיד). את הדרך לטאונסוויל, היעד הבא שלנו, אנו עושים דרך העיירה Tully, קצת קניות בסופר למען פיקניק ארוחת בוקר משובח במדשאות שליד המפלים בשם ‏murray falls.  בדרך למפלים אנחנו סוף סוף רואים את הקנגרו הראשון שלנו! עומד בצידי הדרך, מביט בנו ותכף קופץ לו חזרה לשיחים. לכל אורך הנסיעה באוסטרליה אנחנו פוגשים קנגרו דרוסים, מחזה לא מלבב במיוחד. בטח שלא להיות מעורב בתאונה מהסוג הזה. חלק מהרכבים מצויידים במגן קדמי ברכב להגנה מהתנגשות בקנגרו. לנו אין כזה. נקווה לטוב. נחשים, אגב, אנחנו גם רואים מידי פעם. אם זה דרוסים בכבישים ואם זה חיים בין סלעים בטרק (אני ועידו פגשנו אחד בצפון) או ליד פח אשפה באחד המפלים שהיינו. מי אמר אוסטרליה ולא קיבל? 😀.  לקראת ערב הגענו לטאונסוויל ושוב בחרנו באתר של הbig4 , הפעם בקתה. האתר על פניו הרבה פחות מטופח וירוק מהקודם שהיינו אבל יש פה פארק מים שהילדים עפו עליו+ מסלול מיני גולף עצום+ רכבי תלת אופן+ כרית קפיצה עצומה שגליה התרגשה ממנה במיוחד. בקיצור- אם הילדים מאושרים אז גם אנחנו. למחרת טיילנו במרכז העיר ברחוב שנקרא the strend והוא למעשה הטיילת לאורך החוף, כמה קמ של דשאים, בריכות, פארק מים מטריף (חינמי כמובן) , איזור פיקניק, מסעדות ובתי קפה. קצת תצפית על העיר מלמעלה, ארוחת fish &chips וחזרה לפארק. לפני שטסנו ניסיתי לדמיין כל הזמן איך יהיה עם הילדים, אם נוכל להשאיר אותם ולצאת לאינשהוא או שכל הזמן יהיו צמודים אלינו. אני חייבת להודות שתחושת הביטחון האישי בארץ הזאת הוא עצום. הילדים מסתובבים לבד בפארק (לוקחים את המוטורולות לפעמים), התיקים מונחים על החוף עם כל הארנקים/ציוד צילום יקר ודרכונים בזמן שאנו רוחצים בים כולנו. בקיצור התחושה היא של ביטחון וטוב שכך. ביום האחרון בעיר השארנו את הילדים בפארק וביחד עם גליה נסענו להזמין את הטיסה לניוזילנד (סוף סוף יש כרטיסים!), קצת סופר וקניות של קישוטים ליומולדת של יעל מחר. אני לא מפסיקה לחשוב על המזל והכייף שנפל בחלקנו שיכולנו לצאת לטיול מהסוג הזה. בעוד ימים בודדים אנחנו נהיה חודש במסע ותחושת החופש היא אינסופית. אנחנו אלו שמחליטים מה נעשה היום. משתפים את הילדים בהתלבטות ולכל אחד יש מקום להביע את הדעה והרצון שלו. לא תמיד אפשר להתחשב בכולם אבל בסוף כולם מאושרים. מקווה שימשיך ככה. יש לא מעט עוד לפנינו. לילה טוב.