יושבת במרפסת בדירת הנופש שלנו ומתענגת על כוס קפה. הים מולי. זמן שקיעה. שקט, מלבד הגלים שרוחשים. הילדים מבלים עוד קצת זמן בבריכה עם יותם ולי יש קצת שקט שלפני הסערה (מקלחות,״רעבים!״ וכדומה). שוב חושבת על הזכות שנפלה בחלקנו לצאת למסע הזה. ככה באמצע החיים, לארוז את הכל ולצאת. לא מעט גבות שהורמו, קשיים וחששות שהיו ובכל זאת להעיז ולצאת. החלום לצאת לדרך היה שם תמיד אבל מי היה מאמין שגם יתגשם? עכשיו כבר אפשר להודות: אנחנו ללא ספק אמיצים. אמא, אבא חמישה ילדים (שניים בגיל ההתבגרות), רכב אחד והדרך שכולנו עושים ביחד. הרבה אחריות על הכתפיים, הרבה חוסר ודאות, הרבה שינויים וכולם צריכים להתאים את עצמם למסע ואת המסע לעצמם. ויש רגעים לא קלים ויש לפעמים ריבים וכעסים ולא מעט געגועים אבל מתגברים וממשיכים הלאה. זורמים עם הדרך שבחרנו ושרק אנחנו מכתיבים את הכיוון והקצב שלה. אדונים לעצמנו לדרך ולחלומות שלנו. אושר
זה קורה שהדרך מתמשכת, זה קורה יש ללכת ללכת שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע יש לנוע לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה קורה זה קרה שהדרך התמשכה לי. זה קרה לא ידעתי איך זה בא לי שום דבר לא ידוע לא שנה לא שבוע. יש לנוע לנוע ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה קרה! זה יקרה ואולי בסוף הדרך שנראה כי הדרך מתשמכת זה יקרה שום דבר לא ידוע לא שנה לא שבוע יש לנוע לנוע. ולחשוב שהייתי יכול לחזור על הכל אבל בן אדם זה יקרה!
הגודרים 