חתיכת קרציה

עוד לפני שהגענו ליבשת התחילו להגיע אזהרות לגבי בעלי החיים שנמצאים פה. ״תיזהרו מהתנינים״, ״אל תכנסו לים יש שם מדוזות שהורגות אותך ברגע״ ( באחד המקומות הגדילו להפחיד ואמרו שאם כבר נעקצת לך תעשן את הסיגריה האחרונה ואל תנסה אפילו להגיע לבית חולים), ״אם אתם מטיילים אז רק עם נעליים גבוהות כי יש נחשים שהורגים תוך 3 דקות״ ועוד ועוד..( עידית הגדילה לעשות ומצאה כתבה בynet שמספרת על 10 החיות הכי מסוכנות לאדם. 9 מתוכן נמצאות באוסטרליה) .ואכן היו חששות לפני הנסיעה. חששות כאלה… פנימיים: איך אגן על עצמי, את מי מהילדים אני אציל ראשון אם ירוץ אחרינו תנין (עידית בטח תסתדר לבד) ובכלל, מחשבות טורדניות. אז הגענו ליבשת. תנינים, מה אני אגיד לכם, לא מפחיד. אמנם יש להם פוטנציאל הרס אבל תכלס מה שמעניין אותם זה דגים וזהו. נחשים יותר בעייתיים אבל כולם פה הולכים עם קפקפים אז גם אנחנו (ברומא התנהג כרומאי), למרות שאני חייב לציין שמדי פעם אני מוריד מים בשירותים לפני, רק כדי לוודא שאין שם נחש. בקיצור אוסטרליה לא כזו מפחידה! אמרנו…ואז הגיעו הקרציות. ובכן, מעשה שהיה כך היה:

הגענו לפורט מקווארי לדירה הענקית ששכרנו. הילדים בטלויזיה ואנחנו מארגנים את העניינים לפני שינה. לפתע גליה מתחילה לבכות מכאבים בפצע שיש לה בראש. מיד ניגשנו לבדוק מה קרה. אתמול היא התלוננה על פצע מעל המצח כאשר עידית סירקה את שערה אז עידית סירקה יותר חלש ושכחנו מזה. ועכשיו באותו מקום כואב לה. תוך כדי נסיון להרגיע אותה ניסינו להתבונן בפצע ומה אנחנו קולטים? בליטה לבנה/אפורה בגודל של טיפת מים והיא מתחברת לראש במה שנראה כמו רגליים קטנטנות ומגעילות. קרציה? מסתבר שכן. חיפוש זריז בגוגל והתמונות זורמות. זה מה שאנחנו חושבים.  באותו רגע נזכרנו שבין הדפים שחילקו לנו בפארק בדרלינגטון היה דף קטן, עם איזו אזהרה מפני ticks כלומר קרציות. נאמר שם לא למעוך אלא להגיע לקבלה והם יוציאו את הכולירה. בקיצור הקבלה של דרלינגטון במרחק שלוש שעות נסיעה, השעה 23:55 ואין כלב ברחובות פורט מקוורי. מה עושים? נוסעים לבית חולים? יש בכלל בית חולים קרוב? מי יסע עם גליה? מי ישאר עם הילדים? שמייח. החלטנו לנסוע שנינו עם הקטנה (אני הנהג ועידית לא רצתה שגליה תהיה לבד). לילדים הרשנו לראות עוד סרט ב-dvd ויצאנו. בית חולים נמצא 10 דקות מהדירה. נרשמנו והמתנו והמתנו והמתנו והמתנו. מסתבר שגם באוסטרליה מיון בלילה זה לא פיקניק. רק אחרי שעתיים וחצי ולאחר לא מעט הסתובבות של שנינו ליד חלון האחות, נכנסנו לרופא. חייבים לציין בשלב זה שני דברים. הראשון הוא שגליה פשוט מדהימה: משתיים עשרה בלילה ועד שתיים וחצי לפנות בוקר ישבה בשקט בחדר המתנה של בית חולים עירנית ומתוקה. דבר שני הוא שאני חייב לקנות מפתח פלא שמחליף מפתח שבדי. הטלוויזיה הייתה פתוחה על ערוץ הקניות וחפרו שם על המכשיר יותר משעה עד שהשתכנעתי שאני חייב כזה. בקיצור נחזור לסיפור. נכנסנו לרופאה. בהתחלה היא ניסתה להוציא אותה עם פינצטה אבל זה לא הלך חלק ונורא הכאיב לגליה, הקרציה מסתבר נדבקה חזק. אז עברנו לקצת גז צחוק ורופא נוסף שהגיע לעזור עד ששלף אותה עד הסוף. גליה ששרדה עשרים דקות של כאבים קיבלה שוקולד ופנטה ונרגעה. חזרנו עייפים בשלוש לפנות בוקר הביתה אל הילדים שכבר נרדמו. גליה האלופה ביקשה לתת נשיקה לשירה, כי כשיצאנו בסערה לבית החולים היא קלטה ששירה נבהלה מהסיטואציה וקצת בכתה. אז כדי לנחם אותה היא דרשה לנשק אותה לפני השינה. בבוקר קמנו מאוחר ולאחר שעדכנו בעלילותינו את הילדים, שאלנו אם עוד מישהו מרגיש פצע בגוף? שירה ניגשה אל עידית ואמרה שהיא חושבת שיש לה גם משהו דומה. וגם אצלה זאת היתה קרציה! התגלתה קרציה לא גדולה הפעם. עידית לא נבהלה, הרי אנחנו כבר מנוסים, שלפה מיד פינצטה ותוך רגע שלפה את הקרציה. 

אז אוסטרליה אולי לא תהרוג אותנו מבעלי חיים גדולים אבל החארות הקטנים פה לא פחות מזיקים. 

אפילוג: היום קיבלנו הודעה מהמורה של שירה בווצאפ הכיתתי המודיעה לכולם כי הכינה נחמה הגיעה לכיתה והיא קוראת לכל ההורים לטפל בנושא. שאלו יהיו הצרות שלנו.

דרלינגטון ביץ׳ (נופש מבצעי)

22-25.9

גם לדרלינגטון ביץ׳ הגענו בהמלצה של ניר רכס ותכף כשהגענו הבנו למה התכוון כשרשם ״נופש מבצעי״. פארק הקראוונים המדובר נמצא מעט צפונית לקופס הרבור ובחרנו בו כהתחנה הבאה שלנו עם אוהל בדרך דרומה. הגענו מביירון רק קצת לפני החשכה ומיהרנו למצוא את החלקה שמתאימה לנו ולהקים את האוהל לפני שמחשיך. בקבלה בכניסה הילדים מקבלים צמידים, איתם הם אמורים להסתובב בתוך הפארק, וגם טבלה מסודרת עם התכנית הפעלות לילדים לשבוע הקרוב. חץ וקשת, אפניים, מגרש גולף, תחרות אכילת גלידות, בריכות שחיה עם מגלשות, ג׳קוזי, כרית קפיצה עצומה, lawn bowl (משחק כדור דשא פופולרי באוסטרליה) , הקרנה של סרט ועוד… בקיצור נופש מבצעי! לכל זה אפשר להוסיף את המראה של המקום : רחוב 500-600 בשיכון משפחות חיל אוויר בחצרים רק במקום דירות יש קראוונים ואוהלים ובמקום כלבים וחתולים יש קנגרו בשפע! אפניים וקורקינטים זרוקים בצידי הכבישים וילדים משחקים בכדור ומתנדנדים בערסלים שסידרו לעצמם בסמוך לאוהל. כל זה נמצא על חוף הים, שם ניתן לשכור גלשן או להשתתף בשיעור גלישה. את האוהל שלנו הקמנו בסמוך למטבח , כך שכל ההתנהלות מול נק החשמל, המקרר והבישולים היו נוחות. הילדים ביקשו שנפתח בנוסף את האוהל הזוגי (התחלפו בניהם מידי לילה ישנו שם זוג אחר) ובשעה טובה מצאנו שני עצים ראויים לתלות את הערסל שסחבנו מהארץ. בקיצור הקמנו לעצמנו מחנה נח ונעים להפליא. מיותר לציין שהמקלחות והשירותים המשותפים של הפארק מבריקים יותר מבבית (טוב, במקרה שלנו זה לא קשה) ואפילו פה הגדילו לעשות ויש גם תאי מקלחות שמיועדות ל״משפחות״ : התא גדול במיוחד ופרטי , עם שירותים צמודים ונעילה פרטית, בסמוך למקלחות הרגילות. בקיצור נח מאוד (היות ואני בד״כ הולכת עם כל הבנות ביחד). היום הראשון הוקדש להיכרות עם הפארק ומה שיש לו להציע. ביום השני נסענו לקופס הרבור ודי הצטערנו שלא נשארנו בפארק. מלבד צילום עם ה״בננה הגדולה״ שהיא סוג של סמל לעיר, תצפית על העיר מנק׳ תצפית נחמדה ושופינג קצר במרכז העיר (הפעם התור של הכפכפים שלי להקרע ולאורי עף הבגד ים במרפסת קומה 13 בגולד קוסט) לא היה לנו יותר מידי עניין ורק מיהרנו להספיק לבריכה של הפארק. ביום השלישי פשוט לא זזנו מהפארק. הילדים נהנו משלל הפעילויות (כולל משחק של כולנו בכדור הדשא) וזאת על אף שלא זכו במקום ראשון בתחרות אכילת הגלידה. הבנות הכירו שתי חברות אוסטרליות שנופשות עם המשפחה המורחבת שלהן בפארק ואני בעיקר שמחתי לשמוע אותן מדברות אנגלית במשך שעות ארוכות עם החברות החדשות. (אני מקציבה להן בדיוק חודשיים וחצי מהיום להיות ״דוברות אנגלית״) גליה חגגה על האפניים ששכרנו לה וכולנו התרגשנו מכמויות הקנגורו שפשוט מסתובבים סביבנו בפארק. עזבנו לאחר 4 ימים, שמחים ומאושרים ולמרות שאנחנו כבר לא ילדים והשינה באוהל לא קלה היה בהחלט כייף לכולנו (בלילה יותם כבר אמר לי ״מה עשית לי? בגיל 45 אני צריך לישון באוהל!״ ועל זה אני אומרת שבכדי להנות חייבים קצת לסבול. איך אבא שלי היה אומר כשהיינו ילדים ״יאללה חבר׳ה, להנות!״).

​

​
​​

לקחת פסק זמן ולא לחשוב, לשבת מול הים ולא לדאוג…

20-22.9

13:30 בצהריים, חוף הים, ביירון ביי. 

עידו ויותם במים. שכרנו גלשן והילדים עושים בניהם תורות בגלישה. עכשיו זמן עידו. כל הארבעה גולשים מדהים ותופסים את הגלים פשוט מצויין. גליה הכירה חבר (כרגיל, תמיד בן ולא בת), שמו ויליאם והוא מסידני וכרגע הוא עם סבתא שלו שהגיעה מיוטה, ארה״ב, בחוף הים. בונים ארמונות בחול, רודפים אחרי שחפים, עושים פיקניק על אחד הסלעים. האושר ניכר על פניה. שירה ויעל אוספות שאריות של ג׳לי פיש מהחוף. (משום מה פחות נעים לי לקרוא להם מדוזות). מדהים שכשהגענו ויעל ראתה את אותן שאריות על החוף סירבה להכנס למים ולהנות, ועכשיו, משראתה שהן לא מזיקות, אוספת אותן ומשחקת איתן. אורי פה לידי. קר לו. כרגיל. מנסה למצוא פיסת סלע חמה להתחמם עליה. ואני נושמת עמוק את אויר החופש. שחפים מסביב, זוג גברים אוהבים הולכים על החוף יד ביד במפגן זוגיות מכוון (בימים הקרובים יערך באוסטרליה משאל עם בעד/נגד נישואים לזוגות מאותו מין), והעיירה הכ״כ צבעונית הזאת פה מאחורי. זו שאחרים מתמכרים אליה. באים לסופש ונשארים שבוע. באים לשבוע ונשארים חודש. אנחנו פחות הצלחנו להתחבר לתחושה שכן זמננו קצוב בחלק הזה של המדינה. את השלב של ״נשארים איפה שטוב״ לצערי עברנו. שלשום דיברנו עם תום וקבענו שנגיע אליו לסידני ב29.9 ולכן צריכים להמשיך דרומה. שלשום הגענו והיום אנחנו עוזבים. המעברים לא פשוטים. אנחנו צוברים עוד ועוד ציוד (אני כל פעם נשבעת שלא קונים יותר כלום ואז אנחנו מוצאים אוהל זוגי ב8$ או כרית ישיבה מתנפחת לחוף הים ב10$ , רוכשים ואומרים ש״יהיה בסדר״) ואמנם אנחנו די מתורגלים באריזה/פריקה אבל עדיין, זה לא כייף גדול. וכמה שאוסטרליה מדהימה וטובה אלינו יש בי משהו שמחכה לשלב המוטורהום בניוזילנד. אין לי מושג איך הכל יכנס פנימה אבל ברגע שיכנס לפחות לא נצטרך לעבור יותר בתים. בישראל חגגו שלשום את השנה החדשה וליבנו מעט נחמץ מגעגוע כשקראנו בווצאפ המשפחתי את ההתארגנות לחג (מי מביאה כבד קצוץ ומי אחראי לגפילט׳ה). אז הרמנו כוסית מיץ תפוחים ובמקום ראש של דג טיגנו שרימפסים בשום וחמאה ולאורך הארוחה (בסבב מסודר לפי סדר הישיבה) כל אחד אמר אילו חגים הוא הכי אוהב ואילו לא. (ויותם שוב סיפר כמה שונא את פורים עם סיפור התחפושת הנוגע ללב מהילדות). הילדים ״המסכנים״ קבלו על כך שיפסידו את כיפור באבן יהודה, הלו הוא חג האפניים, ואני הסברתי להם בעדינות שאחת הסיבות שהם באוסטרליה עכשיו זה לברוח מהחג הסיוטי הזה עבורי שאני אף פעם לא יודעת אם הפעם נבקר ב״מאיר״ או ב״איכילוב״. לשמחתי כל הפציעות עד היום טופלו מקומית 😱. למעשה הארוחות ערב שכוללות שיחה פורייה הן הכייפיות ביותר בטיול וסוג של תחושה של ״ נורמליות״ לכולנו. גליה התרגשה שקיבלה ברכת שנה טובה מצולמת מילדי הגן ומהגננות וצפתה בה שוב ושוב עשרות פעמים. ויותם לכבוד החג, ״החליט״  לעשות משהו נועז ( לראשונה??) וצבע את הזקן שלו בורוד/ סגול זוהר. הבנות הצטרפו וצבעו את קצוות השיער וכולנו ביחד נראינו כמו חבורת היפים בעיירה ההיפית משהו – ביירון ביי. ( ישראלי יורד שפגשנו באחד הרחובות אמר שתמיד אמרו שאנחנו עם סגולה אבל רק עכשיו הבין עד כמה). בנתיים ״ חפפנו״ והסגול נשטף, יחד איתו הנועזות. נותרנו אותה משפחה ״רגילה״ (ורעשנית). להתראות ביירון. ממשיכים היום דרומה. 

***ה4 תמונות האחרונות הן מspring brook, טיול קצר למפל ופיקניק נחמד ביער קסום בדרך לביירון ביי

קניתי לך כרטיס ללונה פארק, לחשוב שהחיים טובים בסך הכל.

Gold Coast 11-20.9

בדרך מברייסבן דרומה עצרנו לביקור בפארק קואלות שנקרא lone pine koala senctuary. למעשה זהו גן חיות שהדגש הוא על קואלות. חיות בו למעלה מ110 קואלות והוא נחשב לפארק/המקלט הראשון עם הכי הרבה קואלות באוסטרליה (ובעצם בעולם). אז ליטפנו, צפינו ולמדנו על חייה של הקואלה. במסגרת הפארק ישנו מופע של עופות דורסים שמציגים לקהל. כמובן שכאשר פנו אל הקהל בבקשה למתנדב עידו מיהר להרים את ידו וכך מצא את עצמו אוחז בראש של עכבר מת בידו האחת כשינשוף עצום מגיע מצידו השני של הקהל, חוטף את ראש העכבר וחוזר לקן. חוויה. ממשיכים דרומה: היעד: גולד קוסט! בהמלצה של ניר רכס (חבר מקורס טייס של יותם שעשה מסלול דומה לשלנו כמה חודשים קודם לנו. גם הוא פנסיונר טרי שחי את החיים החדשים שלו) הקצבנו לחלק הזה של המדינה קצת יותר מהאחרים ושכרנו דירה ל10 ימים באותו מגדל שהם שכרו: narrowneck court.  וכך הגענו לדירה המושלמת שלנו בקומה ה13 עם נוף פנורמי שמשתקף מכל נקודה בדירה לאוקיינוס, לנהר עם הסירות ולקו גורדי השחקים שסביבנו. 🏄‍♀️ העיר שלנו נקראת surfers paradise והיא ממוקמת בחבל הארץ שנקרא Gold Coast שנמצא בדרום מדינת קווינסלנד. את ההמלצה לרכוש את ה VIP pass לכל הפארקים קיבלנו מהחברים מברייסבן שהכרנו קודם לכן בטיול וכך נפרדנו מ770$ והצטיידנו בכרטיס כניסה שמאפשר לנו במשך שנה שלמה(!!) להכנס כמה פעמים שאנחנו רוצים לארבעת הפארקים שישנם כאן. אין ספק שזה כרטיס משתלם למי שגר באיזור. הילדים כמובן עפו על הפארקים פה ובכל סוף יום קבעו לאיזה מתקנים ישובו כשנחזור בפעם השניה לפארק. התכנית: יומיים לכל פארק. (3 פארקים בלבד. הרביעי פחות מעניין). ביום הראשון פקדנו את ה movie world. זהו פארק של הworner brothers וכל הדמויות שסביבן המתקנים שייכות להן: רכבת הרים מטורפת של סופרמן, באטמן ועוד. גליה התרגשה בטירוף לפגוש את טוויטי ״האמיתי״ ועוד כמה וכמה דמויות מהסרטים המצויירים האהובים עליה. הגדולים היו מאושרים מרכבות ההרים המהירות (בעיקר מזו שמאיצה ל120 קמ״ש בשתי שניות! וגם מזו שנפתחה לראשונה כשהגענו ואורכה קילומטר וחצי של סללומים והיפוכים!) לרכבת ההרים של באטמן הם ממש הכריחו אותי ללכת ולמרות שרכבות הרים ״לא עושות לי טוב״ השתכנעתי. והצטערתי. איך שהתחילו ה״לופים״ ראיתי את המוות חולף לי מול העיניים. תמונות של כל הטיול עלו לי בראש והתחלתי להפרד מאנשים שאני אוהבת. לפני שמתתי סופית הסיוט נגמר. הילדים היו כרגיל מרוצים שעבדו עליי ש״היא רכבת לא מהירה במיוחד״ ואני נשבעתי שזו פעם אחרונה שאני עולה על רכבות הרים. (עד הפעם הבאה). הגענו חזרה לדירה רק אחרי שסגרו את הפארק עלינו, עיייפיייייים ומרוצים! יום המחרת היה יום פארק מים wet and wild. כשמו כן הוא: מגלשות מים מטורפות (כאלו שאתה מתחיל את הגליש ממש ממצב של עמידה מלאה בתוך צינור עומד שקוף ואז מתחילים הלופים..  כמה וכמה סוגי מגלשות שעושים עם אבובים לאחד/שניים ואפילו ארבעה בו זמנית). לגליוש כמובן יש מתחם שלם של מגלשות קטנים שהיא הלכה הלוך חזור לבד והיתה מאושרת עד הגג, בעיקר מהאומץ שצברה. בשלב מסויים אורי הגיע בוכה ואני ויותם כבר חשבנו איזה חלק הפעם הוא שבר בגוף. אחרי בירור מהיר מסתבר שבכה כי לאחת המגלשות לא יכול לעלות: מינ משקל 45 קילו ומה לעשות שהילד שוקל רק 30? (יאמר לזכותם של האוסטרלים שהבטיחות לפני הכל. לא עוד ילד בן 12 בשכר מינימום  שעומד במגלשה למעלה וכאילו מכוון את התנועה אלא אנשים מבוגרים שממש שוקלים את מי שנראה גבולי במשקל ומודדים גובה לכל מתקן של ילדים עם רייש מברזל. גליה לא עולה על שום מתקן בלי בדיקת גובה. כמו שצריך). בקיצור אורי התבאס וכמובן שגם אני וגם יותם אמרנו שהיינו מוכנים להחליף איתו ושיגידו לנו שאנחנו רזים מידי. אח״כ בג׳קוזי אורי ביקש לדעת מה צריך לאכול בשבוע הקרוב כדי להעלות את ה15 קילו המדוברים וביחד רככנו תכניות של חביות שוקולד עם חמאה כמנות האוכל שלו בימים הקרובים 🍨🍔🍩. לא נפרדנו מהפארק לפני שהילדים (ויותם) לקחו את מתקן ה״אקסטרה״ של הפארק. באנג׳י מגובה רב ישר לתוך בריכת הגלים. לא האמנתי שיעל הסכימה לעלות עלזה. היה לי ברור שהיא תתחרט. לא רק שלא התחרטה היא אמרה שעכשיו אחרי שהעיזה, היא ממש מחכה לאחד והיחיד בניוזילנד. שם התחילו עם הקפיצה המטופשת הזאת. גם מהפארק הזה נפרדנו רגע לפני הסגירה והבטחנו לחזור שוב בשבוע הקרוב. (הם עוד יפסידו עלינו!). יום המחרת היה יום ה sea world. אחרי שני פארקים מעולים לא באנו עם הרבה ציפיות והופתענו לטובה. פארק עצום עם כל מה שאפשר לחלום עליו מבחינת גן חיות של עולם המים. בריכות של פינגווינים, אריות ים, מופע דולפינים (האחרון שראיתי היה בגיל 4 בדולפינריום!), דובי קוטב, כמובן בריכה של כרישים, סטינגרים, דגים מיוחדים ואקווריום עצום שאפשר לרדת לראות את כל הדגים והכרישים מתחת לפני המים. במתחם יש גם את ניקולודיון לנד: כל המתקנים שילדים חולמים עליהם של בוב ספוג ודורה. לשמחתנו תיזמנו את כל זה רגע לפני שהאוסטרלים יוצאים לחופ׳ הסמסטר שלהם ולכן כל הפארקים בלי תורים בכלל (גם בטיול ארוך צריך לדעת לתכנן!). את הימים הבאים חילקנו בין סיבוב שני בכל אחד ואחד מהפארקים,+ יום ים (שכרנו גלשנים אבל הגלים היו גבוהים מידי למתחילים כמונו, לא סתם המקום נקרא גן עדן לגולשים) קצת רביצה בבריכה של הבניין, קצת שופינג וכמובן חגיגות היומולדת 45 ליותם. העיר עצמה מרגישה קצת כמו מיאמי. גורדי שחקים, מרכזי קניות עצומים, רצועת חוף שלא נגמרת, אינסוף גולשים וכמובן הפארקים שישנם בשפע. את היום האחרון תכננו לטיול בשמורת טבע קרובה. כיוונו שעון ל8 בבוקר אבל פשוט לא הצלחנו לקום. כשכבר היה 10:30 סחבנו את עצמנו מהמיטה והכרזנו על יום בית = לימודים, אריזות וכדומה. היתרון שלא חובה לקום בבוקר כשלא מתחשק פשוט בלתי נתפס בעיני. סוג של חלום שמתגשם. לילדים ולנו היו אלו 10 ימים כיפיים, בייחוד שהיינו באותה דירה מפנקת ובלי לנדוד (לארוז/לפרוק). כנראה שיש בנו חלק שכבר זקוק מעט למשהו קבוע. מעבר לכך, אני תוהה איך אחרי כל הפארקים שמביאים את האטרקציה עד אלייך ומאכילים את הדימיון בכפית של זהב ניתן יהיה להחזיר את הילדים שוב לטייל בטבע. לחפש שוב את הציוץ של הציפורים ואת בעלי החיים ולבהות בנהר/מפל זורם.                                          מחר ממשיכים דרומה. לילה טוב לגן העדן לגולשים.

כמו בכל המשפחות הטובות הילדים לוקחים את ההורים לקצוות

הילדים שלנו, שלא בשונה מילדים של אחרים , רבים. יש ימים שהם שוברים את כל השיאים ויש ימים שקצת פחות. לפעמים אנחנו מגיעים לקצה. חייבים רגע מנוחה ובימים אחרים זה ״עובר לידנו״. הדבר שמשותף לכל הריבים שלהם הוא קודם כל הילדותיות שלפעמים מתאימה לגיל ולרב לא, והדבר השני הוא היכולת להשלים 4 שניות אחרי שהריב הסתיים כאילו לא היה דבר. ורק אנחנו נשארים פצועים בשטח, שואלים את עצמנו איפה טעינו ומה אפשר לעשות אחרת.
אז על מה הילדים רבים?

מקומות באוטו (כולם רוצים מקדימה)

מי ישב ליד החלון ברכב וגם במטוס (קצת אפשר להבין אותם)

מקומות בשולחן האוכל (הכסא שצופה לטלויזיה נחשב יותר)

מקומות בסלון (תמיד יש ספה טובה יותר)

מי יתקלח אחרון/ראשון (יש ימים שהמקלחת המבוקשת היא להיות ראשון ובאותה נשימה יש ימים שכולם רוצים ״בסוף״)

באיזה חדר כל אחד ישן (כשיש מבחר, נדיר שקורה)

מי ישן על הרצפה (באופן מפתיע שני הבנים רוצים על הרצפה!)

אחרי שנבחר החדר: מי ישן באיזה צד/קומה (קומה עליונה במיטת קומתיים מועדפת על ילדים, הצד שרחוק מהדלת הוא הצד המועדף על הבנות)

איפה ממוקמת העיר של בוב ספוג (סוג של ריב שהכותרת שלו הוא ״ידע כללי״. יש לו לא מעט ורסיות כמו מה היה שם הדרקון מהסרט ״הדרקון הראשון שלי״ אחד אומר ״אין שם״ והשני אומר ״שום שם״. ממש עילה לריב!)

מי יטעין עכשיו את הטלפון (מי שיש לו אחוז הכי נמוך מנצח)

איזו ערוץ בטלויזיה עכשיו (גליה רוצה פיטר הארנב, עידו רוצה סרט מתח..)

באיזה צבע צלחת יאכל (מודה, יותם אמר מראש לקנות את כולם אותו צבע ואני התעקשתי שיהיה צבעוני. טעות)

מי ניצח/צבר יותר נק במשחק בסלולרי

למי היתה מסיבת סיום יותר מוצלחת (סוג של ריב שהכותרת שלו הוא ״למי יש יותר גדול״)

מי גמר את החטיף ולא השאיר לאחרים

מי יסחב את התיק היותר כבד בטרק (בד״כ יבוא אחרי טרוניית ״למה אני?״ ו״xxx לא סחב תיק בכלל״)

הוא קרא לי ״שמנה״ היא קראה לי ״סתום״ (סוג של ריב שהכותרת שלו הוא ״רצון להעליב״ יש לו לא מעט ורסיות כמו ״מכוער/טיפש״ ועוד כל מיני מחמאות)

ויש את המשפט המקסים אחד לשני: ״אל תתערב/י״ וגם ״תרגיע/י״ ו״זה לא עניינך״

בקיצור, המשפט ״ילדים זו שמחה ילדים זו ברכה״ תופס תאוצה באירועים כמו טיול מהסוג הזה. ליותם יש רגעים שהוא רוצה לתלות אותם על עץ גבוה. או את עצמו. אני לרב נכנסת למה שאנחנו קוראים בטיול ״מצב קייק״ ומתנתקת מהסיטואציה. לא רואה, לא שומעת אותם. מתנחמת בזה שרב הילדים רבים אז גם בזה אנחנו לא מיוחדים.

בריזביין וסנשיין קוסט

6-8.9 sunshine coast 🌞

נסיעה מהרוי ביי לסאנשיין קוסט. בדרך עוצרים בשוק האמנים eumundi המפורסם אך בגלל שהגענו מורעבים היינו בעיקר עסוקים בלאכול מכל דוכני האוכל השווים שם וכששבענו, השוק נסגר. ממשיכים הלאה. שכרנו דירה בעיירה colum שצמודה לעיירה נוסה (שנחשבת לעיירה היפה ביותר ברצועת החוף הזאת). הפעם בית פרטי, 2 קומות, לילדים זה מזכיר את הבית. לי קצת פחות. למחרת יוצאים למסלול טיול ב nossa netional park. מסלול שיוצא מחוף הים בnossa heads ונמשך לאורך מספר קילומטרים, מטפס על שרשרת הרים צמודה וצופה לנופים מרהיבים של חוף סלעי. בדרך שוב פוגשים נחש בין השיחים וממשיכים הלאה. (עניין בעלי החיים כאן הוא כבר עניין שבשיגרה. כבר לא מרימים את הראש בכל פעם שפוגשים קנגרו, בגני שעשועים/מסעדות הציפורים המיוחדות מסתובבות חופשי סביבנו, בחוף הים הליוויתנים הם כבר חלק מהנוף ובמסלולים: איגואנות ע-צ-ו-מ-ו-ת ונחשים הם חלק בלתי נפרד) במשך המסלול ליעלי כואבות הרגליים (כפכפים חדשות) וחלק מהילדים קצת מקטרים אז חוזרים אחרי שעה בערך לנק ההתחלה. הפסקת גלידה וסיבוב שופינג קצר ברחוב hestling המפורסם ב Nossa heads. (פתאום הרגליים לא כואבות).  חוזרים הביתה לשעתיים לימודים ברצף. החברים לכיתה כבר חזרו לספסל הלימודים לפני שבוע ויש כבר תכנית שבועית שאפשר להתחיל לפעול לפיה (לפחות נחסך מאיתנו כל הלחץ הזה של תחילת שנה: אסיפות הורים, מטר של הודעות מהכיתות ועוד..- זה בדיוק מה שברחתי ממנו!). למחרת ממשיכים להדרים לכיוון ברייסבן. בדרך עוצרים לטיול ב glass house mountains, שרשרת של 16 צוקים געשיים ומרשימים. מתחילים במסלול היקפי של 800 מטר מנקודת התצפית ומשם לטיפוס על רכס ה ngungun. טיפוס של 1.5 קמ לכל כייוון. גליה עומדת יפה במשימה ולבסוף מגיעים לפסגה עם נוף פנורמי מרהיב. נשארים קצת לנשום אוויר פסגות וחוזרים למטה. פיקניק צהריים בחיק הטבע וממשיכים בנסיעה לברייסבן. 



9-11.9 ברייסבן

הגענו לדירה נוספת ששכרנו בפרבר צמוד לברייסבן שנלקחה משנות ה70 המוקדמות. רטרו מטורף של רהיטים, שטיחים, מטבח. על הגבול בין בחילה עמוקה לנוסטלגיה נעימה. ברייסבן היא בירת קווינסלנד והעיר השלישית בגודלה באוסטרליה (אחרי סידני ומלבורן) ואכן מרגישים שהגענו לעיר עצומה אחרי כל העיירות הקטנות שביקרנו בהן עד עכשיו. אחרי יום התמקמות הולכים למחרת ״לכבוש״ את העיר. מתחילים בתצפית על העיר מנקודה שיחסית קרובה לשכונת המגורים שלנו ומשם למרכז העסקים של העיר. מנסים לעלות לתצפית במגדל השעון של בניין העירייה אבל הסיור הבא רק בעוד שעתיים ולנו לא מתאים לחכות. במקום זה מסתובבים במוזיאון העירייה הנחמד ומשם ממשיכים לטיול ברחוב queen עם שלל החנויות ומופעי הרחוב , משם חוצים רגלית את הגשר ל southbank ומגלים שהיום מתחיל פסטיבל בעיר (בעוד שעה). סיבוב בגלגל הענק העצום (גליה מודיעה חגיגית שזה לכבוד היומולדת שלה שהיה לפני חודשיים) והעיר פרוסה לפנינו במלוא הדרה. עוד קצת גן שעשועים במתחם של הפסטיבל, נכנסים לפסטיבל ומגלים כמה מקומות נחמדים להצטלם. (מעבר לזה לא ממש מצאנו עניין באירוע). כולנו כבר די מעולפים מהיום הארוך ומבטיחים לחזור מחר. גליה נרדמת בידיים של יותם וכולנו מדדים חזרה לצד השני של הנהר לחניה של הרכב ולדירה. למחרת פותחים את הבוקר בגני רומא בעיר. 160 דונם של צמחיה סובטרופית עם אגם, מפלים ופרחים וכמובן גן שעשועים לגליה. משם היישר לsouthbank הפעם במטרה ברורה לטעום את אחד מהקינוחים השווים ביותר בבריסבן שקראתי עליהם המלצה בפינטרסט בבוקר. וכך שירה ואורי חולקים סנדוויץ גלידה עצום שאפילו שממש ניסית לעזור להם לא הצלחנו לסיים. משם הולכים להתחרדן בשמש על הדשא שליד הנהר. שירה אורי וגליה כמובן תוך 3 דקות בבריכה הציבורית שעל הגדה (מדהים איך בכל עיר קטנה כגדולה במדינה הזאת ישנה בריכה ציבורית מטופחת עם פארק מים חופשי לילדים ובמקרה זה גם בריכת חול ים שבארץ אנחנו מכירים רק מהרויאל גרדן באילת). עייפים ומרוצים חזרנו לביתנו המיושן למקלחות, ארוחת ערב ביתית ואריזות כי מחר ממשיכים דרומה. כולם בהתרגשות להגיע לגולד קוסט. 

חופים הם לפעמים געגועים

כל אחד מאיתנו חווה געגועים לאורך המסע. זה יכול להיות געגוע למישהו אהוב, למקום מסויים, למאכל או לחפץ. לפני הטיול, בארץ, בכל פעם שילד היה אומר לי שהוא מתגעגע לצעצוע או חפץ כזה הוא אחר הייתי מתקנת אותו ואומרת שנקשרים רק לאנשים ולא לחפצים ולכן אין מקום לגעגוע. היום אני יודעת שטעיתי. געגוע הוא כמיהה למשהו שלא נמצא בסביבה שלך. וזה אכן יכול להיות כל דבר. לפני כמה ימים היה יום משבר של יעל. התפרצות של בכי עמוק מתוך געגוע. ההבנה שעבר ״רק״ חודש וחצי מהטיול ושהמסע עוד ארוך הביאה אותה לגעגוע לחברות שלה. היא האשימה אותנו שבחרנו בטיול ארוך מידי ושהיא פשוט רוצה הביתה לחברות שלה. זה לא היה קשור לשום דבר שקרה לפני או נאמר, ודווקא היה יום מוצלח במיוחד. פשוט נתקפה בגעגועים. אחרי חיבוק והכלה היא נשלחה להתקשר לחברות בווצאפ וכמובן שנרגעה תכף אחרי וחזרה עם אנרגיות חדשות להמשיך. הגעגועים של הילדים למאכלים מזכירים לי אותי בתק׳ הטיול של אחרי הצבא לדרום אמריקה היינו ימים שלמים מפנטזים על האוכל של אמא. כל אחד מאיתנו חווה געגוע במהלך הטיול. יכולה להעיד שאני פחות מתגעגעת לבית עצמו (למשל לישון במיטה שלי וכדומה), לא מתגעגעת למאכלים כאלו ואחרים ובאופן ״מפתיע״ לא לעבודה. אבל מאוד למשפחה (אמא, אבא, תמי, שמעון, אחים, לנגה, איה ומיכל- גיסות שאני כ״כ אוהבת) ולחברות שלי. חסרות לי שיחות הבוקר עם אמא ועם החברות (רעות, דינה, הילה, מיכל גיסתי) ארוחות צהריים בעבודה עם דינה יהודית וקרן ואלו עם רונן.  והמפגשים עם החברים (הדס, יפית, מיקי, טלי, הילה, דנה, אלינור,איריס). בתחילת המסע חלמתי בלילות לא מעט, באופן מוזר, על הסבתות שלי (ברכה ושלה ז״ל). האם זה הגעגועים אליהן שצפים ביחד עם הגעגוע לאחרים?

ריכזתי רשימות של ״ למה מתגעגעים״ והנה ״גבב״ של דברים שנאמרו במהלך החודש וחצי האחרונים:

גליה לצעצועים שלה בבית (בד״כ שיטה לגרום לנו לקנות לה צעצוע)

גליה ל״אורז עם מלח״ של סבתא חנה

אורי לכדורסל בנבחרת

גליה לחברים שלה בגן (בעיקר לאנטון ויאיר) ולגננות (אביטל ושרונה). (״תתקשרי לאביטל ותגידי לה שתגיד לכל ההורים שיבואו לאוסטרליה״)

יעל לקוטג של שטראוס (הקוטג׳ המקומי עם גושים והרבה פחות טעים)

שירה ואורי לחומוס אחלה

שירה לחברות שלה

יותם לשקט

יעל לחברות הטובות שלה שבחבורה

גליה לג׳וי הכלבה של אילנית

גליה לאילנית

גליה לבני דודים עמית הדס ומאיה וליובל, יסמין ואייל.

אורי לנגן בסקסופון

גליה לאורז של סבתא חנה וסבא דוד ולשעועית ועוף של סבתא תמי

יעלי בורקס גבינה של סבתא חנה ולשעועית ופשטידת פסטה תמי

שירה אורז ותפוחי אדמה חנה פשטידת פסטה של תמי

עידו מלוחיאה!! (״אה! גם אני״= יעל, שירה וגליה)

עידו לקראטה

אורי עוף ותפוחי אדמה של תמי

אורי לחברים הטובים שלו מהכיתה

כולם פה אחד: ארטיקים מגנום של סבא שמעון שמחלק לנו בשבת אחרי האוכל.

** ועם כל זה אני יכולה להתעודד בכך שכייף שיש למה להתגעגע. יש מה שמחכה לך בבית אחרי המסע וטוב שכן. לא?

למטה: הילדים בשיחת טלפון ווצאפ עם בני דודים.

ימין ושמאל רק חול וחול

השכמה. 06:30 לפנות בוקר וצריך לקום. בדרך כלל ההתעוררות מתרחשת שלוש או ארבע שעות יותר מאוחר אבל היום אין ברירה. נרשמנו לטיול מאורגן ב-Fraser island והאוטובוס לא יחכה שנקום ביקיצה טבעית. הייתה דילמה קשה בין טיול מאורגן (כמו שחנה ודוד בדרך כלל לוקחים) או ג׳יפ בנהיגה עצמית. בסוף החלטנו ללכת על ״שבעה מחנות בשלושה ימים…״. אמנם ההחלטה הייתה ממש קשה כי זה פעם ראשונה שאנחנו לא נהיה עצמאיים בטיול אבל ככה גם נהנה מלראות את רוב האטרקציות באי, גם יהיה הרבה יותר נח מבחינת ת״ש וגם נראה לנו קצת יותר אחראי עם חמישה ילדים באי של חול עם כלבי דינגו מתרוצצים. 

בקיצור קמנו, את הילדים ניערנו מהמיטות ולאחר חצי שעה צעדנו אל נקודת האיסוף. האוטובוס הגיע ועלינו. לאט לאט נאספו שאר חברי הקבוצה שכללה מגוון סוגים ולאומים. החל מזוג אחיות ספרדיות שנפגשות מדי פעם לטייל בעולם, דרך גברת מבוגרת שהתנדבה בקיבוץ מעברות בשנות השבעים (ושהים האהוב עליה הוא ים המלח) וכלה בערבוביה של צעירים ומבוגרים מאוסטרליה, אנגליה, גרמניה ועוד. אגב אנחנו המשפחה היחידה עם ילדים, אבל לנו יש מספיק בשביל כולם. הנהג, אוסטרלי שבהתחלה הסתמן כמשעמם ולא כזה מוצלח, לאורך היומיים התברר כבעל ידע מרשים ובסיכום הטיול ניתן לומר שהיה מוצלח. אמנם לא היה מזיק קצת חוש הומור אבל גם ככה הוא היה בסדר.

פרייזר הוא אי שעשוי מחול שנסחף באוקינוס. זהו האי הכי גדול מסוגו בעולם והוא מגיע לגובה של 220 מטרים, אורכו 125 ק״מ ורוחבו 25 ק״מ באזור הרחב. יש בו מגוון מרשים של צמחייה החל ביער גשם ועד צמחייה מדברית. כמו כן יש בו את כלבי הדינגו הכי ״טהורים״ מבחינת הגזע כיוון שהם חיים על אי ולא התערבבו עם כלבים שננטשו. האי נבנה במשך 700,000 שנה והוא ממשיך לגדול כל הזמן. שמו ניתן לו בזכות שני בריטים שספינתם נטרפה ואשר נסחפו לאי, ניצלו ושרדו בזכות האבוריג׳ינים ילידי האי.

אל האי הגענו במעבורת ועלינו על אוטובוס 4WD (ארבע על ארבע למי שלא הבין או רכב לנסיעה בשטח למי שגם את זה לא הבין). לא ניתן לנסוע על האי ללא רכב 4×4. תחנה ראשונה: אגם McKenzie. אגם כחול ותכלת, חול לבן בגדותיו ומים מתוקים. מימין זוגות משתזפים, משמאל חברה משחקים בצלחת מעופפת ובאמצע משפחה רעשנית של חמישה ילדים ואמא משוגעת. קופצים במים, זורקים בוץ, קוברים את שירה בחול ומתפלשים בו. בושות, פשוט בושות. מיד עברתי לשיטה של ההורים שלי ומדי פעם קראתי בקול ״יוגוסלביה״ כדי שמי שלא עלה על זה שאנחנו מדברים עברית יחשוב שאנחנו מיוגוסלביה. אחרי שעה באגם ממשיכים. קצת מבאס שאי אפשר להשאר, אבל ככה זה בטיול מאורגן.

נסיעה קצרה ומגיעים לטיול בנחל מים מתוקים באמצע האי. נוף יער הגשם מרשים והמים השקופים והמתוקים גם כן. המים באגמים ובנחלים אגב הם למעשה מי אוקינוס אשר עוברים סינון בחול של האי ויוצאים נקיים וטהורים. לאחר טיול קצר ממשיכים לצהריים במלון והלאה לאגם Wabby. לאגם הזה צריך ללכת ברגל. הבעיה שהאי הוא אי שעשוי מחול. כלומר שלושה ק״מ הלוך ושלושה חזור בחול. לאורי לעידו ולי זה הזכיר את וינגייט (אורי ממחנה אימון כדורסל, עידו מאולימפיאדת הילדים בקראטה ואני בגיבושון סיירות – כל אחד והכיף שלו). ההליכה לא קלה (בייחוד לא לגליה) אבל בסיום מגיעים לדיונה עצומה ובתחתית מחכה אגם ירוק. הנוף מרהיב: דיונות של חול עצומות שנשפכות לאגם ירוק מוקף צמחיה. שוב, מימין זוג אוהבים, משמאל קבוצת צעירים מנומסים  ואנחנו באמצע מפגינים נוכחות. הפעם כבר לא מנסה להסתיר זהות, כולם כבר מכירים אותנו. היתרון היחיד זה שאולי זה יפחיד את כלבי הדינגו והם לא יבואו אלינו. שעה באגם וחוזרים למלון. מתבוססים בחול אבל מרוצים. במלון שני חדרים, התחלקנו לחדר בנות חדר בנים. (עם לא מעט הומור שלנו נוסח דברים שהבנים יכולים לעשות בחדר כשאין בנות מסביב 😜). כמובן שהחדר של הבנים מלוכלך הרבה יותר מהר: הבנים עלו למיטות עם החול (ואחר כך לא הבינו למה המיטה מלאה חול). ארוחת ערב בסגנון מקסיקני ולמיטות, פעם ראשונה שנרדמים לפני 21:30. 

יום שני לטיול מתחיל בהשכמה – 06:45. ארוחת בוקר ויוצאים לנסיעה. המלון צמוד לחוף הים שנקרא ״75 מייל״ על שם אורכו. למעשה זהו הכביש המהיר של האי. כל התיירים מתנקזים לחוף ונוסעים עליו. מתחילים בשני אתרים על החוף. הראשון זו ספינה טרופה שנתקעה על החוף לפני כ-70 שנה. השני הם צוקים של חול צבעוני המשקיפים אל הים. מראות מאוד יפים. לאחר נסיעה עד לצפון האי מגיעים ל – Champagne pools. אלו בריכות טבעיות של סלעים הנמצאים על החוף. בזמן הגאות הגלים מתנפצים על הסלעים והמים עוברים לבריכות ומיצרים קצף ועל כן שמם. לאחר שעה בבריכות עולים ל – Indean head. מצוק גבוה בפינה הצפונית של האי המשקיף אל האוקיינוס. מראה מרהיב. יורדים בחזרה לאוטובוס ומתחילים בדרך דרומה. תחנה אחרונה הוא נחל בשם Eli creek . האוטובוס עוצר על החוף במקום בו הנחל נשפח לים. אנחנו לוקחים אבובים והולכים על גשר עץ כמאתיים מטרים ונכנסים למים. הנחל שקוף לגמרי והמים צוננים. כמובן שעושים כמה סיבובים ורבים על כמה פעמים כל אחד היה עם אבוב. אבל כיף. מסיימים ויוצאים לאוטובוס ובחזרה במעבורת ליבשת. היה כיף ועם הספק נאה של אתרים וחוויות. (יותם)

אמא ודני הלכו לים פתע פגשו בליוויתן

1-2.9

מאגנס ווטר הדרמנו עד לעיירה הרוי ביי שנחשבת כבר לדרומיות יחסית בקווינסלנד ולנקודת המוצא האופטימלית לטיול בפרייזר איילנד. שכרנו גם הפעם בדקה האחרונה וילה דרך stayz ונראה שבכל פעם אנחנו יותר ויותר משתדרגים. הפעם ללא נוף מיוחד אבל וילה מעוצבת כאילו יצאה ממגזין עיצוב אופנתי ובעיקר כוללת כל מה שצריך ומעבר! (מוצרי מזון בסיסיים, מכונת קפה, קרם הגנה, נרות וסבונים ריחניים והכל בשפע). אחרי התרגשות של כולנו וחלוקה לחדרים( בהמשך פוסט לפי מה נקבעת החלוקה בכל פעם) יצאנו לעיר לחפש אחרי הדרך הנכונה לצאת לפרייזר איילנד כשהחלופות הן שכירת רכב עצמאית ולינה בשטח (אך יש את החופש לבחור איפה להיות ומתי) או לצאת בטיול מאורגן עם אוטובוס שהוא ג'יפ , עם קבוצה ליומיים וללון בריזורט מקומי כולל ארוחות. ההתלבטות היתה קשה. שתי החלופות יקרות כאחד (למעלה מ1500$ליומיים למשפחה בגודל שלנו). לשתי החלופות יתרונות וחסרונות ולאחר התלבטות משותפת עם הילדים ושוב תיקו 2:2 בין הילדים (לנו לא היתה העדפה) נפל הפור על טיול מאורגן. בעלת הבית איפשרה לנו להשאיר את החפצים בדירה בלילה שנעדר ובסוף הטיול נחזור ללילה אחרון בדירה. הכל מסתדר כמו שרצינו.

3.9

קמנו הבוקר ללא תכניות מיוחדות ולמרות שהוילה כייפית קצת הצטערתי שלא יצאנו לפרייזר איילנד כבר היום. ״יום לימודים״ לילדים עשינו כבר אתמול, אין מצב שזה היה עובר יום אחרי יום. מעבר לטיול של אתמול כל יתר האטרקציות באיזור מרוחקות, בקיצור אחרי ערב רצוף בסרטים אתמול בלילה, קמנו רק ב10:30(אחרי שמשכנו את הילדים מהמיטות בכח) ולא היו תכניות. התחלנו בארוחת פנקייקים ולאחר רפרוף בעיתון השיווקי שהיה בוילה נפלה ההחלטה: נצא להפלגת צהריים ושקיעה לצפייה בליוויתנים. הרוי ביי ידועה כהנקודה הכי טובה באוסטרליה לצפות בליוויתנים בעונה שבה הם נודדים מאנטרטיקה לכאן כדי להמליט. הלוויתן הצעיר נולד ללא שכבת הגנה על גופו והנקבות נודדדות למי המים החמימים של האוקינוס השקט של אוסטרליה כדי להמליט. בקיצור ב12:15 יצרתי קשר עם חברה שעושה הפלגות מהסוג הזה (whalesong) ותמורת 300$ בשעה 1:20 כבר הגיע רכב לאסוף אותנו למרינה. ספונטנים או לא ? 😜.  תחילת השיט ב45 דק הפלגה לנק בה המים עמוקים ויש יותר סיכוי לפגוש ליוויתנים והמשכו בצפיה בלתי פוסקת במחזה מרהיב!!! של ליוויתנים מסוגים שונים, בלהקה, בבודד, בזינוק לתוך המים ובהצגה הכי טובה שיש לטבע להציע, כולל הסברים של מדריכה על מה שאנחנו רואים. בכל פעם שליויתן מזנק בריקוד אי אפשר שלא לקרוא בהתפעלות ובהתרגשות. הילדים שעל הסירה הודרכו לנופף לשלום לחיה המקסימה והיא מצידה מסתקרנת למראה הניפוף ומתקרבת לסירה. חזרנו ב19:00 בערב הביתה מאושרים ומרוצים מהבחירה של היום ועם למעלה מ400!! תמונות סטילס של החיה המדהימה.  מחר לראשונה בטיול נשכים ב6:30. יוצאים לטיול בפרייזר איילנד ליומיים אינטנסיביים. לילה טוב!

​
​​

​

​

אבא, לסירה יש גלגלים?

28-31.8

ממשיכים להדרים. רגע לפני שעוזבים את ייפון ונפרדים מדיויד, בעל הבית הנחמד, מקבלים ממנו המלצה נוספת והולכים לבקר בגן החיות והגנים הבוטניים של העיר הסמוכה, רוקהמפטון. למרות שאנחנו פחות בקטע של גני חיות ההגעה לאלו היתה בהחלט שווה. המקום מתוחזק ברמה גבוהה מאוד ולשמחתנו גםם מאוד נגיש ( שמטיילים כעת עם ילד שבור רגל). ציפורים מעניינות, כלבי דייגו, שימפנזות מצחיקות, אמו ועוד כל מיני. ממשיכים לפיקניק על האגם שסמוך לגנים. ארוחת צהריים וסביבנו שלל ציפורים, ברווזים ובאגם שוחים שקנאים, צבים וברבורים. יכולנו להשאר שם עוד אבל נאלצנו להמשיך. מגיעים לעיירה אגנס ווטר בשעת ערב מאוחרת והדירה שהזמנו מפתיעה את כולנו לטובה. הזמנו אותה יומיים קודם דרך אתר בוקינג (שאני משתדלת להתרחק ממנו לאחרונה) במחיר מגוחך של 120$ ללילה וקיבלנו דירת פאר מטורפת בקומפלקס של ריזורט מפונפן עם 4 בריכות שחיה שונות (מים חמים, ג'קוזי ועוד), את הריזורט מקיפות להקות שלמות של קנגרו מכל הכיוונים. הדירה עצמה בגודל 190מ״ר עם מרפסת עצומה שפונה לים. חדרים מרווחים והכל מתוקתק. אכן מפתיע לאור המחיר ששילמנו. ברור שלמחרת ניגשנו והארכנו את השהות ביום נוסף. אגנס ווטר היא עיירה קטנה עם 1500 תושבים, מרכז קניות קטן וכמה רחובות בלבד והיא צמודה לעיירה שנקראת 1770 (town of seventeen seventy ) ע״ש השנה שבא קפטן קוק נחת באוסטרליה בפעם השניה, בדיוק במקום שבו העיירה ממוקמת. 1770 מונה קצת פחות מ100 תושבים ושתי העיירות ביחד, עטופות בחופים משגעים, בתי קפה קטנים, וילות עצומות שמשקיפות לאוקיינוס ושתיהן יעד פופולרי לתיירים ולגולשים מכל העולם. ביום השני הצטרפנו לסיור ברכב אמפיבי שיודע לשוט ולנסוע על היבשה. סיור מצחיק בזכות מדריך מפולפל שנוסע במהירות עם הרכב המגושם ומפזז בין הים ליבשה תוך כדי הסברים על החיות שבדרך ועל ההיסטוריה של העיירה 1770.  בהחלט סיור מומלץ. למחרת נרשמנו כולנו (מלבד אורי הפצוע וגליוש הקטנה) לקורס גלישה בן 3 שעות בחופי אגנס ווטר. אחרי הדרכה ותרגול ״על יבש״ נכנסים למים ומתחילים לנסות לגלוש. שירה תפסה מהרגע הראשון ומיד נעמדה ופשוט גלשה לה בין הגלים (שהיו מצויינים ביום הזה ומתאימים למתחילים כמונו). עידו ויעל גם השתלבו לא רע ורב הזמן הצליחו לתפוס את הגלים. על עצמי עדיף שלא אספר רק אגיד שההסבר של יותם על היכולות הפיזיולוגיות בשילוב עם העדר זריזות שתוקף אותנו תכף אחרי שאנחנו בני 40 הניח את הדעת והרגיע אותי שהפעם זה הגיל ולא התרגיל. בקיצור גם אני ויותם כנראה כבר לא נהיה ״גולשים״ רציניים. אחרי הקורס, מורעבים, ישבנו בבית קפה/ מסעדה בעיירה לחגוג את תעודת הגולש שזכינו בה ביושר. אורי מעט התבאס שלא יכול היה לגלוש אבל הבטחנו לו שיהיו עוד הזדמנויות. למחרת היה יום בריכה של המלון, בילינו  גם בחוף הים שלמרגלות המלון ובערב אירחנו לברביקיו חברים חדשים שהכרנו. זואי וברט הם זוג אוסטרלי מברייסבן עם ילדה אחת מתוקה בת 4 וחצי בשם ג׳סמין (כמובן שאנחנו קראנו לה יסמין והתגעגענו בעיקר ליסמין שלנו בארץ). הכרנו בבריכה במלון ובזכות גליה שמשתוקקת לחברים בני גילה התחלנו שיחה. למחרת נפגשנו בים ושוב בבריכה.. בקיצור היה ערב נפלא. הבנות שיחקו בסלון (באיזשהוא שלב ב 12בלילה נכנסו יחד למיטה וצפו בסרט ). ואנחנו ישבנו ערב שלם עם בירות ויין (האוסטרלים יודעים לשתות שאין דברים כאלו), הרבה בשר ואוירה טובה במרפסת המשקיפה לים, משוחחים באנגלית ומוצאים שבעצם הם לא שונים מאיתנו. התרבות בסופו של דבר די דומה, ובעיקר מתעניינים כל אחד איך מתנהלים החיים במדינה של האחר. נפרדנו בחיבוקים וקבענו שננסה ליצור איתם קשר כשנגיע לברייסבן, אם זה יתאפשר. אין ספק שה5 ימים שבילינו בעיירה היו כייפים ופוריים. ממשיכים הלאה. לילה טוב. ​

​