הוביטים, מערות ואלפי תולעים

26-27.10

בפוסט הקודם תארתי בהתרגשות את הביקור בחווה ושכחתי לספר על הטרק שעשינו בבוקר ל cathedral cove. מדובר במסלול של כ5 קמ הליכה בשבילים עם נוף מרהיב של האוקיינוס ובסופו הגעה לחוף יפיפה עם סלע ענק שיוצר מערה מבעדה ניתן לראות סלעים נוספים. בסיום המסלול חוזרים לאוטובית שלנו ופותחים את שולחן וכסאות הפיקניק שלנו בחניה לטובת ארוחת פסטה חביבה. אחרי יומיים בחווה ופרידה מהמשפחה המקסימה המשכנו בדרכנו דרומה. הפעם לעיר matamata שם צולם הסרט ״ההוביט״ ו ״שר הטבעות״. המקום מרהיב ביופיו: שוב, גבעות ירוקות, כבשים ופרות (מאוד דומה לנוף של החווה ששהינו בה), לא פלא שניוזילנד נבחרה לצילום הסרט. ערב קודם כבר הזמנו סיור בכפר ההוביטים, שם צולמו הסרטים. הסיור מתחיל בנסיעה באוטובוס לתוך הכפר כשהמדריך מסביר שלמעשה החווה היתה שייכת לבחור פשוט בשם ראסל אלכסנדר שיום אחד דפק לו המפיק של הסרט על הדלת והציע לו עסקה ששינתה את חייו מהקצה אל הקצה. הסיור עובר בכל הכפר ולחובבי הג׳אנר זו חוויה מרגשת. הסיור מסתיים בבר של ההוביטים שם מוגש לנו משקה סיידר עם אלכוהול (לילדים כמובן בלי) ואני , מעט שיכורה מדדה לכיוון האוטובוס חזרה. 🍺. במטהמטה אין יותר מידי פארקים לקראוונים וגם כדי לקצר זמנים ליום המחרת המשכנו לעיירה waitomo שם הזמנו ליום המחרת סיור במערות המפורסמות. הפארק בוייטומו מצוחצח ונעים. הוא קטן יותר מהאחרים והכל מאוד קרוב ונח. הילדים משתוללים בטרמפולינה ואני נכנסת לפרוייקט כביסה רציני כי כמעט ולא נשאר לנו מה ללבוש. למחרת ב11:30 אנחנו נוסעים 5 דק מהפארק למערה המפורסמת בזכות התולעים הזוהרות בחושך שיש בתוכה. מדובר בסוג של יתושים עם איברים זרחניים, המפיצים אור ירקרק. הם חיים במין ערסל תלוי וטווים חוטים דביקים המשתלשלים מטה ולוכדים חרקים שנמשכים לעורם. הן משגשגות במערות לחות וחשוכות. הסיור מתחיל בהליכה רגלית בתוך המערה והסבר על הנטיפים וממשיך בשיט בסירה, בחושך מוחלט ובשקט דממה וצפיה בתקרה מלאת התולעים הזוהרות שנראות כמו רקיע של כוכבים. מרשים במיוחד. לצערי אסור לצלם במערה בגלל שהפלש מסנוור את התולעים וגורם לאור שלהם לדעוך. ממערות וויטומו אנחנו נוסעים לעיר רוטורוהה שבאיזור שנקרא ״ביי אוף פלנטי״ (מפרץ השפע).  מדובר באיזור של פעילות וולקנית תת קרקעית וכל האיזור מריח מגופרית מבעבעת (לעיתים מריח כמו ביצים סרוחות). לכל כיוון שמסתכלים יש אדי קיטור ופעילות געשית כזאת או אחרת. כולל גייזרים, מים מבעבעים וביצות לבנות. נראה מיסתורי משהו. האיזור גם מפוצץ אטרקציות לילדים ומבוגרים ולאן שלא מסתכלים יש פעילות שאפשר לעשות (טרקטורונים, רכבל, מיני גולף, גולף, סנפלינג, רכבות בצורת קפסולות, גשרים בין העצים ועוד..). כולנו פה אחד בוחרים באטרקציה הנקראת זורב. על זה בהמשך. בפארק ברוטוררה יש בריכת שחיה מחוממת ועוד שתי ברכות קטנות עם מים חמים שמגיעים ל40 מעלות צלזיוס. הילדים ויותם תכף קופצים פנימה ואני הפעם מוותרת לאור המחשבה על לצאת מהבריכות האלו בקור העז. בלילה שכרנו מהקבלה של הפארק את הסרט ״ההוביט״ ושבעתנו, מצויידים בכוס גלידה, נשכבנו במיטה האחורית של האוטובית וצפינו בסרט בהתרגשות. מזהים את הפינות שהיינו בהן רק אתמול. לילה טוב ניו זילנד!


Cathedral cove:

אתר הצילום של הסרט ״ההוביט״:

מערות waitono עם התולעים הזוהרות:

בג׳קוזי בפארק הקראוונים:

בשדה ירוק על גבעה תלולה, במקום רחוק,סוף דרך לא סלולה

לאורך כל המסע פגשנו מעט מאוד משפחות עם ילדים (אף לא משפחה ישראלית אחת) והילדים, על אף שיש להם אחד את השני, מאוד מחפשים אינטראקציה עם ילדים נוספים, בני גילם. מעבר לכך, עוד בשלב תכנון הטיול חשבנו שאנחנו רוצים להכניס למסע הזה גם משהו מיוחד, קצת אחר, שיאפשר לנו להכיר את העם והאנשים שאנחנו מטיילים במדינה שלהם. היתה מחשבה ללכת לעבוד תקופה, כולנו, בחווה באוסטרליה או בניוזילנד, בהתנדבות. לצערי זה ירד מהפרק כי אנחנו די הרבה, מעט מאוד כח עבודה חזק והיכולת למצוא חווה שתתאים בדיוק לנו אפסית. אז ירדנו מזה. ולמרות הכל, משפחת swotn התאימה לנו כמו כפפה. בדרך לניוזילנד נזכרתי באתר שנקרא ״חיבורים״ שמחבר בין ישראלים שמטיילים בעולם לבין קהילה של נוצרים אוהבי מדינת ישראל. (כן, יש כאלו!). יצרתי קשר עם גראנט וראשל יום לפני שהגענו לאיזור קורמנדל וכולנו החזקנו אצבעות שמה שהם רשמו על עצמם ב״חיבורים״ נכון ושהם יכולים לארח אותנו אצלם ליום-יומיים. ראשל ענתה תכף ומיד ואמרה שביום שלישי נוכל להגיע. הילדים קפצו עד השמים ונשארנו יומיים בפארק שב hot water beach רק כדי לחכות לשלישי ולנסוע לחווה. אחרי עיקולים בכבישים, מעבר של גשר ושתי חוות, על פי ההסבר המדוייק ששלחו לנו במייל, הגענו לחווה. 1200 (!!!) דונם של גבעות מכוסות בדשא, אגמים, מפל, פרות (למעלה מ100), כבשים, תרנגולים, 2 חזירים, סוסים, עיזים, אלפקות, כלבים, חתולים, כוורות של דבורים וארנב אחד. ולפני כל הגבעות ובעלי החיים שתארתי יש זוג הורים מדהימים ושישה ילדים מקסימים אחד אחד שמתחנכים בבית (״home schooling ") ומשתתפים בעבודה בחווה. דומיניק,17, הבכור, עסוק בתחזוקה של הגדרות ושל המערכות הסולריות והחשמליות בבית. רנה, 15 ביחד עם אנג׳לינה ( או בקיצור אנג׳י),13.5 עוזרות בהאכלה של התרנגולים, איסוף הביצים, האכלה של העיזים ויתר העבודות בחווה. הלנה, 12, נולדה לעבודות בחווה והיא זו שאוהבת יותר מכולם את החליבה של הפרות, הטיפול בחזירים ובכלל את החיים בחווה. רומי, 10, ילד יפייפה, עם הפרעת קשב וריכוז ברורה לעין (אך לא מאובחנת, כפי שרשל מספרת) לא נח לרגע. משתולל עם הכלבים והחתולים , משחק ברובים חולם להיות גבר שורד בג'ונגל (מזכיר את אורי!) ובעיקר מלמד את עצמו נגינה (מחונן בזה ממש ). ואחרונה חביבה ג׳יזל , 7, עובדת בחווה ועוזרת בכל מה שצריך. עוד ברגע שהגענו כשגראנט חיכה לנו בקצה השביל עם רומי עומד בארגז החיצוני של הטנדר, הם נופפו לנו לבוא אליהם ותוך דקה כבר כל הילדים שלנו הצטרפו לרומי לעמוד בטנדר ולטפס עם גראנט למעלה לבית שלהם שנמצא כמעט בראש ההר של החווה. כבר אז הבנו שזו הולכת להיות חוויה מיוחדת. הנוף של החווה עוצר נשימה ואני לא מפסיקה לצלם. רשל וגראנט מקבלים אותנו בחיבוק ובאהבה גדולה ולאורך שלושת הימים שנשארנו שם לא מפסיקים להגיד שאנחנו העם הנבחר מכל העמים ואלוהים ברך אותנו ולכן חשוב להם לארח ולדאוג לכל ישראלי שמגיע לניוזילנד ולתת לו בית חם והיכרות עם ״קיווים ״ אוהבי ישראל כמותם. החווה מספקת לעצמה את החשמל עם פאנלים סולרים וע״י סכר שמייצר עבורם חשמל וברור שהמים הם כולם מים שהם אוגרים בגג מהגשמים שיורדים. הילדים הם ילדי חווה אמיתיים: סטריליות, גינונים וציניות מהם והלאה. החינוך שהם מקבלים מההורים שלהם מעורר קנאה עבורי ועבור יותם ואנחנו מאמינים שהצלחנו לקבל מהם, ולו מעט, השראה ובעיקר לא מעט חומר למחשבה. את הילדים שלנו לא הרגשנו יומיים מלאים. הם למדו לנהוג על טרקטורון, חלבו פרות, האכילו תרנגולים, עזרו בהנחת צינור גדול ולמעשה היו חלק מעבודות החווה ביומיים שהיינו שם. ביום השני אף הלכנו לטיול במפל ובנחלים שישנם בשטח החווה. הבנות בשני הערבים עשו מסיבת פיג׳מות וישנו כל הבנות שלנו ושלהם ביחד בבקתה שנקראת bank house ויש בה מיטת קומותיים אחת ענקית שמתפרסת על כל החלל. (אורי ועידו קצת התבאסו שלא יכולים לקחת חלק בחגיגה אבל ההורים לא מרשים לבנים ובנות לישון ביחד, כחלק מהחוקים של הבית ושל הדת). אנחנו קיבלנו בקתה משלנו לא רחוק מהן ושמענו את שאגות השמחה והשירה עוד הרבה אחרי שעת ההשכבות. המוטורהום שלנו שימש את הילדים מידי פעם למשחק קלפים (עידו שיחק עם דומיניק ורנה שם מידי ערב) ולמרות שכל ערב תכננו לישון מוקדם ישבנו עם רשל וגראנט וחקרנו אחד את עברו וחייו של השני. כמובן שכדי להאכיל 15 איש (סהכ 2 משפחות) בילנו לא עט שעות במטבח (אני ורשל) כאשר על אפיית הלחמים היו מופקדות הבנות הבוגרות. הם אירחו אותנו ברוחב לב שלא ניתן לתאר ולנו לא נותר אלא להודות להם על החוויה המדהימה שהם העניקו לכולנו בשהייה שם. הבוקר הפרידה היתה מרגשת במיוחד. הצטלמנו ביחד שתי המשפחות, רשל שלפה את דגל ניוזילנד ודגל ישראל לצורך הצילום. אח״כ הם עמדו שמונתם, בנוף המדהים של החווה מולנו ושרו לנו שיר פרידה. תכף אחרי זה עשינו מעגל חיבוק גדול כולנו יחדיו. המעמד היה מרגש עד דמעות ואחריו חיבוקים גדולים של כולנו לפרידה. לא יצאנו משם לפני שגראנט לקח את כולנו בטנדר לסיבוב אחרון בקצה ההר הגבוה ביותר בחווה. הילדים תלויים מחוץ לרכב מאושרים עד לב השמיים, שרים וצוחקים. אין ספק שזו חוויה שלא נשכח לעולם, כל אחד מאיתנו והזכרונות שיש לו מהאנשים הככ מיוחדים האלו שהופכים את המקום למיוחד עבורנו. 


**הערות וזכרונות מהחווה: 

שמות של החיות: עז= עזרא, כלבלב קטן= סקיפי, כלב גדול= ניקו. חתולים: שאנטי, ריזל, רילאו פרות= מיסי תרנגולת= עידית (כן,כן) ארנב=במבה סוסה= קוויני לחזירים אין שם פשוט קוראים להם פיגי

לפני כל ארוחה כל המשפחה שרה ביחד את הברכה

חוקים של החווה:  

You get what you get and you don't get upset 😭 (אנחנו לימדנו אותם את הגרסה הישראלית של ״מה שיוצא אני מרוצה״)

לכל אחד יש כוס שתיה שלו וישתמש בה כל היום כך שלא צריך לשטוף

אסור להגיד על אוכל מסויים שלא אוהבים אותו אלא ״אני לומד לאהוב לאכול xxx"

בגד לא הולך לכביסה אלא אם כן הוא מריח לא טוב או ממש מלוכך. 


​​

אדם בתוך עצמו הוא גר

מולי עובדת בחברת ״קיווי קמפרס״ כבר יותר מ10 שנים ומידי יום נתקלת באנשים כמונו, שזו להם הפעם הראשונה במוטורהום. לא רק שיש לנו הרבה שאלות גם הגענו עם רשימת בדיקות מסודרת שהורדנו מהאינטרנט. הגענו ב11:30 בערך ועזבנו את המקום לא לפני 15:00. כל החששות שלנו ממקומות האיכסון לשלל המזוודות הקשיחות שלנו ויתר הציוד התבררו כלא רלוונטיות שכן הקראוון מלא במקומות אחסון נסתרים ולא נסתרים והכל כולל הכל נכנס!! האוטובית שלנו ( 7 מטר על 2.2 מטר) מחולק ל4 חלקים. החלק הקדמי הוא של הנהג והשניים שיושבים לידו (ארבעת הגדולים עושים תורות בניהם), 2 ספות ישיבה (עם או בלי שולחן) שבהן יושבים 4 ילדים מאחורי הנהג, החלק שכולל את ארונות המטבח והשירותים/מקלחת (תא קטנטן שמעל האסלה יש צינור למקלחת) והסלון שכולל ספות מסודרות בצורת ח ובאמצע אפשר עם/בלי שולחן מרכזי. במטבח יש הכל: אובן, טוסטר, כיריים 4 להבות, מיקרוגל, מקרר וכל הציוד מטבח שצריך כדי להאכיל משפחה. בלילה האוטובית שלנו משנה את פניו והופך לחדר שמכיל 3 מיטות זוגיות. אחת ענקית (1.8 מטר) בסלון-שם ישנו 3 ילדים ביחד, אחת בינונית (1.5מטר) מעל הנהג והאחרונה קטנה יותר (1.2) במקום הספות ישיבה שמאחורי הנהג. מיום ליום אנחנו לומדים את השיכלולים של האוטובית שלנו ומתייעלים גם בצורת האכסון וגם בתפעול. הנהיגה היא כמו על משאית ויותם בגבורה נוהג בגשם, בעיקולים ובדרכים לא ידועות. כל זה בצד שמאל של הכביש. לא סתם בחרתי בטייס! 👏🏻 מתישהוא אני מתכננת לנסות לנהוג על זה. אולי בהמשך. את הלילה הראשון בילינו בחניון של הtop10 הקרוב יחסית לאוקלנד. לא רצינו להתרחק יותר מידי כבר ביום הראשון. מה אומר מה אספר על המדינה הזאת? מחולקת לשני איים: צפוני ודרומי, יש שאומרים שהדרומי יפה יותר מהצפוני, פי 12 ממדינת ישראל בגודלה ורק חצי מכמות התושבים (שליש מהם באוקלנד הבירה), אינסוף כבשים ויותר מהם פרות, 300 ימי גשם בשנה וטבע ונופים שלא ניתן לתאר. הכל סביב ירוק ירוק, גבעות, הרים, נחלים ואגמים כחולים. בתים שבכל אחד ואחד מהם הייתי מוכנה לגור מפוזרים לאורך הדרכים בכפרים קטנים קטנים. היופי אינסופי. לא משהו שאני חושבת שאצליח להפסיק להתרגש ממנו. למורת רוחו של אורי מדובר במדינה ללא חיות מסוכנות כלל וכלל! אין ביבשת הזאת נחשים בכלל, הנמלים פה לא עוקצות, העכבישים לא מסוכנים ולמעשה המטרד היחידי ביבשת הוא זבובי החול. שוב, לא מהווה סכנה כלל. למעשה היא בדיוק ההיפך משכנתה אוסטרליה, שם יש אינסוף חיות מסוכנות. אחרי לילה ראשון בפארק קראוונים קרוב לאוקלנד יצאנו לדרך לאיזור שנקרא ״קורמנדל״ לפארק קראוונים בשם hot water beach   הפארק צמוד לחוף הים המפורסם בו ישנו מוקד תת קרקעי עם פעילות טרמית כך שאם אתה חופר בור בסמוך לאותו מוקד אתה מקבל בריכה עם מים חמים, בנקודות מסויימות אפילו רותחים שאי אפשר לגעת (מגיע ל65 מעלות צלזיוס). צריך להגיע לחוף בשעת השפל של המים כדי לחפור את הבור וכך בכל יום, סביב שעות השפל מאות עד אלפי אנשים, מצויידים בעטי חפירה, פוקדים את החוף ומיצרים לעצמם בריכת מים חמים. אנחנו כמובן הגענו רגע לפני הגאות כך שחלק מהאנשים שחפרו בריכות כבר עזבו וכך זנחנו את עטי החפירה שלנו והתיישבנו בבריכה שמישהו אחר חפר, מסרבים לעזוב שם גם אחרי שעה ארוכה. בערב הילדים ישבו לראות סרטים בDVD של האוטובית ושמחתי לגלות שהוא בכלל עובד שכן אותו לא יצא לנו לבדוק בטרם יצאנו לדרך. התכנון למחרת היה לטייל ל cathedral caves אבל הגשם לא פסק לרדת כך שהסתפקנו בהליכה לנק התצפית ע״ש שייקספיר, חנינו את האוטובית לארוחה בנק׳ פסטורלית (אך הגשם לא פוסק) ומשם חזרה לאותו פארק למנוחה ולימודים של הילדים, אחרי שכבר למעלה משבוע לא פתחו ספר. בערב עשינו take away של המבורגרים ו fish &chips מהמסעדה של הפארק והלכנו לישון שבעים ומאושרים בציפיה גדולה ליום המחרת שכן קבענו ללכת למשפחה נוצרית אוהבת ישראל שתארח אותנו בביתה. הילדים מתרגשים לקראת המפגש עם ילדים בני גילם ואנחנו לקראת היכרות מקרוב עם ״קייוייס״ אמיתיים (kiwis הוא הכינוי של הניוזילדים).

ניו-זילנד: נחיתה באוקלנד

18-20.10

את הטיסה של איחוד הנסיכויות (emirates) לא רק ששרדנו אלא אפילו דרגנו גבוה ברמת הנוחות/שירות/אוכל/ יחס לילדים וכדומה. לא היו בעיות עם המשקלים שסחבנו והכל זרם כמו שצריך.  (כולל ההשקמה ב4 בבוקר, החזרה של הרכב וכדומה). נחתנו בצהריים באוקלנד וכפי שהנחו אותנו כולם הצהרנו על כל מוצר מזון שהיה לנו בתיקים. הזהירו אותנו מקנס גדול (400$) אם אתה נתפס עם מזון או כל דבר שיכול לשבש לניוזילנדים את מאזן החיים באיים. הניו זילנדים דואגים מאוד למדינה שלהם וכל אחד שמגיע עובר בדיקה קפדנית , כולל ניקיון של סוליות הנעליים משאריות בוץ או חלילה בעלי חיים שיתכן והביא איתו ממדינה אחרת. הצהרנו על האוהל (כפי שהתבקשנו ) והוא נשלח לבדיקה יסודית במעבדה בשדה כולל ניקוי יסודי מכל שארית עשב/אדמה (שלא לומר קרציות?) שהבאנו מאוסטרליה. שיטה מעולה עבורנו לנקות את האוהל אחרי טיול כזה ארוך😀. התיקים שלנו עברו סריקה מדוקדקת ודווקא דבר אחד הוא שדרש פתיחה מחדש של המזוודה והצגת המוצר המוזר שעורר את חשדם של הבודקים: בשיקוף זה נראה כמו פירות או לחלופין לחמניות מלאות בנוזל. אף אחד מאיתנו לא זכר שהשארנו פירות במזוודה ואני כבר ראיתי את הקנס שנרשם לנו. מיהרתי לפתוח את המזוודה ומה מסתבר? אלו הם כדורי הציצי המביכים של אורי !! במבוכה גדולה שלפתי אותם מהמזוודה והראתי להם שמדובר בשני כדורים, מעוצבים בצורת ציצי, שהבן הקטן שלי בחר לרכוש בכספו שלו באוסטרליה. כולנו צחקנו צחוק גדול מהבושה הגדולה ובשעה טובה יצאנו מהשדה: עם אוהל נקי, ציצים בתיקים ותדמית של משפחה של סוטים!😂 יומיים קודם החלטנו שאנחנו לא יכולים להיות אפילו יום אחד בלי רכב ושכרנו רכב קטן (לשבעה) שישרת אותנו ב3 ימים הקרובים באוקלנד עד קבלת המוטורהום. לקחנו את הרכב בשדה ואחרי שתי נגלות הלוך חזור של ילדים ותיקים לוילה התמקמנו כולנו בוילה המדהימה ששכרתי שנה לפני (!!) בשכונה שקטה, לא רחוק ממרכז העיר. המחיר אמנם לא זול (קרוב ל400$ ללילה) אבל היות וזו הפעם האחרונה שלנו בבית שהוא לא על גלגלים בתק׳ הקרובה התפנקנו. הגינה משגעת, החדרים נוחים, סלון ומטבח עצומים. לא ברור איך מפה אפשר יהיה לעבור למוטורהום! הערב הראשון הוקדש להתמקמות, ארוחת דומינוס פיצה והליכה לישון מוקדם להשלמת שעות שינה. יום למחרת היה יום ההולדת של התאומים המתוקים שלנו. את חלקו הראשון בילינו בסידורים בקניון הקרוב (סים לטלפונים, חיפוש אחרי בנק שיסכים לפתוח לנו חשבון לתק קצרה, סופר ואיך לא k mart למטרת רכישת מתנת יומולדת לשירה ואורי- סקייטבורדים), משם המשכנו ל mission bay , רצועת חוף יפיפיה עם מסעדות ובתי קפה שם אכלנו במסעדת בורגרים שווה בשם burger fuel שהבנות בהשכרת רכב המליצו לנו ומשם לתצפית מהמגדל שבמרכז העיר (city tower) ומשקיף על העיר והאיזור כולו מהקומה ה60. במקום יש אטרקציה של הליכה והקפה על הקצה של המגדל, קשור בשרשראות באוויר הפתוח, בין שמיים לארץ. הילדים כמובן ביקשו, אנחנו התרצנו, וקבענו להם ליום המחרת, היות ובאותו יום כבר הסתיימו הסיורים. משם חזרנו הביתה למסיבת יום ההולדת שכללה עוגה ופיניאטה. ביום המחרת הגענו למגדל והילדים, שלא מפחדים מכלום, הלכו ללא חשש על המגדל ואף עשו את הטריקים שלימדו אותם לעשות. בשעה טובה פתחנו חשבון בבנק ANZ וקיבלנו כרטיס אשראי במקום. יאמר לזכותם שהתהליך הרבה יותר יעיל ונח מאשר באוסטרליה. ערב אחרון בוילה, כביסות אחרונות. לילה טוב אוקלנד. מחר אוספים את האוטובית שלנו ויוצאים לדרך. הרבה מתח ובעיקר התרגשות. 

כמו חופים שים עוזב, אני עובר עכשיו ממך. אוסטרליה: פרידה

בעצב מסויים (עם הרבה ציפיה לבאות) אנחנו עוזבים מחר את היבשת המופלאה. בילינו כאן 3 חודשים או ליתר דיוק 91 ימים. עברנו 3 מדינות וטריטוריה אחת. 11,000 ק״מ של נהיגה, טיסת פנים אחת, שני רכבים, 28 בתים/בקתות/דירות/אתרים לאוהלים שונים ואינסוף עיירות וכפרים, 44 פוסטים, 5317 תמונות צולמו. רחצנו במפלים, חצינו נהרות, טיילנו בנחלים, צפינו באגמים, פסחנו יערות גשם, מערות, צפינו בשקיעות (חלילה לא זריחות) וכמובן רחצנו בחופים היפים בעולם. (כולל החוף עם החול הלבן ביותר בעולם), גלשנו (בחולות  ובגלים), שנירקלנו, חלקנו קפצו בנג׳י, טיפסנו על הרים, האכלנו תנינים, שטנו בקיאקים ובסאפ, חרשנו על הפארקים של הגולד קוסט. ראינו המון וכל זה רק פסיק ממדינה עצומה. לא חיפשנו להספיק ולעשות עוד וי על אתר. פגשנו אנשים מקסימים באמצע הדרך, עם חלקם נשמור על קשר וחלקם יהיו זכרון מתוק. האוסטרלים מקסימים. מסבירי פנים, מתעניינים ואכפתיים. אנשים שאוהבים את המדינה שלהם ואת הטבע. אוהבי ספורט מושבעים, לא אניני טעם גדולים מידי במזון אבל בעיקר ויותר מהכל מבסוטים מהחיים. כי הכל זה ״not a problem ״ ו no worries ״זה המנון לאומי.  במשך 3 חודשים לא נשמע צפצוף אחד בכבישים. שלווה. החיות שחלקנו קצת חששנו מהן היו טובות איתנו ואנחנו איתם חזרה (למעט הקרציות וזבובי החול, כמובן). את כל אלו פגשנו בטבע: קנגרו, וואלבי, קוואזרי, אופוסום, נחשים, ליוויתנים, כרישים, דולפינים, איגואנות קטנות וגם עצומות (לטאת דרקון), תנינים, פלטיפוס, קוקברה, טרמיטים, כלבי דינגו, עטלפים (בכל מיני גדלים) , פינגווינים, כל סוגי התוכים האפשריים, פרפרים עצומים וכמובן קואלות! וזה לא שלא היו תקלות בדרך אבל עם כולן התמודדנו בגבורה. אורי שבר רגל, לשירה וגליה נדבקו קרציות, עברנו גם שפעת ודלקת גרון שעברה כמעט את כולם (מלבד יותם ושירה), דלקת אזניים אחת (יעל), אצבע שבורה ביד (יותם, עדיין לא מטופל), נעקצנו בכל הגוף מזבובי החול המציקים (בעיקר עידית), נבהלנו מנחש באמצע המסלול ורצנו חזרה להורים לדווח (שירה ויעל), ונפצענו בקפיצות לבריכה ולים כשנחתנו לא טוב (שירה ואורי). וכן, היו (ויש עדיין) געגועים ומשברים ובקשה לחזור כבר הביתה כי קשה בלי הבני דודים/ הסבתות/ החברים. ויש גם התמודדות של כל אחד מאיתנו עם האינטנסיביות של טיול מהסוג הזה, מאובדן הפרטיות וה״זמן לעצמי״. אבל כל אלו הם לא כלום מול הכייף והרגעים הטובים שהיו לנו ביבשת. ארוחות עם שיחות עמוקות, ערבים שלמים של צחוקים (אחד על השני ועם השני), משחקי קלפים ופוקר אל תוך הלילה. חלקנו אוהל, מיטה ובקתות בגודל 15 מר. שעות של נסיעות בדרכים , בכל פעם מחדש הסתקרנו ביחד איך יראה הבית הבא שנגיע אליו. כמעט תמיד חיכתה הפתעה. לפעמים טובה ולפעמים פחות. עשרות פיקניקים בחיק הטבע ובתוך הרכב (לפעמים רק יצאנו לדרך וכבר נשמעו קולות הרעב מאחורה ותכף הסנדוויצים התחילו לזרום לאחור), בישלנו יחד, חלקנו מקלחות, יצרנו לעצמנו מילון סלנג ששייך רק לנו ולטיול שלנו. זר לא יבין. חלקנו למדו מהו פרגון (לחלקנו עדיין קשה עם זה), חלק למדו מהי סבלנות ואיך לחלוק. אני חושבת שבהשוואה לתחילת המסע אנחנו קצת פחות מרימים את הקול על הילדים. עם זאת הדרך עוד ארוכה. המסע כבר לא כ״כ ארוך עוד. 3/5 מאחורינו. מצפים מאוד לחלק השני. בסקרנות גדולה לגבי איך יהיה סגנון הטיול הבא שהוא שונה במהות מזה הנוכחי. (מוטורהום מול לינה במלונות, בקתות וכדומה). סקרנות גדולה לגבי ניוזילנד. באוסטרליה הבטיחו לנו כייף גדול והיה גם כייף וגם מאוד מאוד יפה. בניוזילנד מבטיחים לנו את הארץ הכי יפה בעולם. אז אין ברירה אלא לבדוק. עולים מחר על טיסה עם החברה של איחוד הנסיכויות (emeritz) היישר לאוקלנד הבירה. אז בנתיים נפרדים כדי להמשיך הלאה. אוסטרליה יקרה, נעמת לנו מאוד. נקשרנו אלייך. אין ספק שהזיכרונות ממך חרוטים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו ויתכן גם חלק ממה שיעצב אותנו בעתיד. 

פוסט פרידה של עידו

דארווין, קיירנס, הארווי ביי, וויטסאנדאי, גולד קואסט, ניוקאסטל, ארווי ביץ׳, קקדו פארק, מלבורן, סידני, ניוהאמפטון, בריסביין וביירון ביי… אלה הם רק חלק קטן ביותר מכל האזור שנקרא אוסטרליה ומכל המקומות שעברנו בהם…

לכל מקום ייחוד משלו…

לכל מקום אווירה משלו…

וכל המקומות שונים…

החוויות,

הנופים,

אפילו האנשים,

הכל שונה…

שונה אבל דומה…

הרבה פעמים שאלו אותי ההורים, ולפעמים גם אנשים אחרים, איפה הכי נהנתי…

קשה למצוא לזה תשובה.

בכל מקום היה כיף!

אבל, זה היה סוג אחר של כיף.

במהלך הטיול עברנו הרבה חוויות, התחברנו, והתרחקנו, כמשפחה.

היו ריבים. 

היו ויכוחים. 

אבל משלימים…

כי משפחה (לצערי 😜) לא בוחרים.

היו צחוקים.

והיה כיף. 

אוסטרליה זה מקום שאי אפשר שלא להתאהב בו.

עברתי גם חוויה אישית של התבגרות במהלך הטיול באוסטרליה, אני פחות רב עם האחים, ואבא אמר לי שאני משמש להם דוגמא יפה (לפעמים 😂)…

את זה אני כותב פה…

עכשיו…

בנסיעה האחרונה שלנו בתוך אוסטרליה…

אני מרגיש דמעות זולגות על לחיי…

אני עומד להתגעגע למקום הזה.

נכון שאמרתי שכל המקומות שונים פה

אבל בסוף

הם יוצרים ביחד כמעט שלמות

מקום שנקרא אוסטרליה…

לייק אנטרנס+מלבורן

10-17.10

עברו לא מעט ימים מאז התיעוד האחרון אבל אל תבקשו ממני לקצר. את מרימבולה עזבנו לכיוון העיירה עדן Eden. ביקרנו במוזאון ליוויתן הקטלן (killer whale). המוזאון מציג את החיבור של הדייגים בעיירה לליוויתנים הקטלניים שישנם באיזור. נחמד, כשזה על הדרך. משם המשכנו ליעד האחרון לפני מלבורן: לאיזור שנקרא גיספלנד לעיירה לייק אנטרנס (lake entrance). עיירה רגועה ובה נמצאת למעשה נקודת הכניסה של האוקיינוס לרשת שלמה של אגמים ונהרות שמרשתים את איזור גיספלנד. מנקודת התצפית ניתן לראות את הטבע המופלא בהתגלמותו: מבוך של אגמים תכולים-אוקיינוס-מפרצים-איים-נהרות-יבשה. את שלושת הימים ששהינו בעיירה חילקנו בין רביצה בדירה הנחמדה ששכרנו ברחוב הראשי עם הנוף לאגם (כחלק מההחלמה של כולנו מהשפעת/שיעולים וכדומה), שימוש בבריכה המקורה של הקומפלקס, נסיעה לנקודות תצפית שונות ובסופו של יום יציאה למסעדה שדורגה יחסית גבוה בtrip advisor אבל היתה קצת מאכזבת. הנסיעה למלבורן עברה כמעט חלק. למעט עצירה קלה לפיקניק צהריים בצד הדרך ובעיקר שיחות סיכום המסע לאוסטרליה. עידו כתב פוסט פרידה מרגש (בהמשך) ולראשונה הודה שהוא שמח שיצא לטיול הזה, על אף החששות, וכעת מתקשה להפרד מהיבשת. מלבורן, העיר השניה בגודלה ביבשת, לא מאכזבת. מרכז עסקים עצום, צ׳אינה טאון כיאה לעיר גדולה, נהר, גשר עצום מימדים ומערכת שלמה של רכבות חשמליות שלוקחת אותך בקלות לאין שתחפוץ. אנו מתגוררים בשכונה שנקראות סט. קילדה ולראשונה גרים בדירה של מישהו שפינה אותה לטובת ההשכרה קצרת הטווח. למעשה זו המהות של הפלטפורמה הזאת שנקראת air b & b, רק שעד כה בכל הדירות שהיינו דרכם היו של אנשים שמשכירים בדרך קבע. הדירה מדוגמת ויש בה כל מה שצריך (וגם מה שלא). קומה 16 , משקיפה על נוף אורבני מרהיב ובעיקר חמה ונעימה. קצת מוזר להתהלך בין תמונות של בני המשפחה של קמרון (בעל הדירה). קלסרים שבו מצויים כל חייו ככל הנראה ובגדים/חפצים אישיים בכל פינה. אני חושבת שגם האדם עם היצר הכי פחות חטטני שיש (לא אני, כמובן) היה תוהה מיהו האדם שמאחורי התמונות, מדוע יש לו נרות חנוכה בספריה, ספר על האיסלאם, ספרי מסע למקומות בעולם ומיהי האישה בהירת השיער עם התינוקת שתמונותיה (בשנים שונות בחייה) מתנוסוסת בכל מקום. אני חושבת שהוא בשלן ואפיין רציני, מנחשת שהוא עובד בחברת תרופות ובעיקר שהוא יודע לשמור על סדר ונקיון. יותם די בטוח שהוא מהקהילה ולי זה מיד מייצר מחשבות האם הוא מאושר בחיים האלו שלו שאנחנו עכשיו חיים אותם. בכל מקרה גם אם הוא היה מאושר עד כה זה די לא בטוח שהוא יהיה מאושר כשיגלה שאכלנו לו את הגלידה שהיתה במקפיא, הרסנו לו את המכונת כביסה (לא אשמתי שהרצועה של התיק שכבסתי נתקעה במכונה) ובטח לא היה שמח לדעת שנשפכה כוס שלמה של שוקו על השטיח מקיר לקיר בסלון (כמובן הכתם הוסר אחרי שפשוף שלי ביחד עם כל הילדים עם מים רותחים). בערב ההגעה למלבורן יצאנו למזח של סט קילדה לצפות בפינגווינים שהפכו את המקום למקום מגוריהם ומגיעים בהמוניהם בשחיה מתוך הים אל המזח בשעת השקיעה. חיה מצחיקה ומוזרה.  למחרת נסענו לכבוש את מרכז העיר. התחלנו בכיכר הפדרציה לסינמטק (acmi), שם יש תערוכות נחמדות מאוד לילדים שאחת מהם כוללת את התפתחות הטלויזיה ומשחקי המחשב לאורך השנים. הילדים שיחקו בפקמן ובאטרי, ממש כמו שלנו היה פעם. ארוחת צהריים (סושי) בצ׳יינה טאון ומשם למוזאון לאמנות ועיצוב של מלבורן (בעיקר, ובאופן לא מפתיע, יעל מאוד מתעניינות באמנות אבל כולם מבקשים אחריה וזה דווקא די מפתיע לטובה, הם מסתובבים בין התמונות והפסלים, שואלים שאלות, מבקשים לצלם. נחמד שלא רק מוזאון למשחקי מחשב מעניין אותם). בסמוך למוזיאון הביאו תערוכה של מבוך מראות מיוחד. הגדולים כמובן נכנסים ואנחנו נשארים עם גליה לקפה (ושוקו חם) ברחוב. יום נוסף במלבורן הוקדש לשכונה שלנו. מתחילים בשוק יום א שלא מפתיע ולא מרגש בשום צורה שהיא. את הכל כבר ראינו בכל המדינה. קשה לחדש לנו בענייני שווקים באוסטרליה. משם צילום עם שער הכניסה ללונה פארק המפורסם של מלבורן. חלילה לא כניסה לפארק עצמו. גם כאן, אחרי הגולד קוסט, יהיה קשה מאוד לרגש אותנו. ביום הלפני אחרון ביבשת קמנו מאוחר (כרגיל) וב14:00 הגענו למוזאון המדע בצד השני של העיר. הילדים חקרו/בדקו ואף נכנסו בסופו של יום לסרט בפלניטריום ללמוד קצת על הכוכבים שמכסים את שמי אוסטרליה ומה יעלה בגורל כוכב הלכת חמה בעוד 2 ביליון שנים. אותי זה מטריד, יותם אומר שעוד הרבה מאוד קודם לכן האדם יהרוס את כדור הארץ ויצטרך למצוא מקום אחר לגור בו או להכחד. גם הילדים עסוקים עכשיו בשאלת העתיד ובעיקר מרבים לתאר תסריטים שקראו עליהם בספרים שהם קוראים או בסרטים שהם רואים. אני כבר פחות מוטרדת מכדור הארץ ויותר מהאריזות שאת היום האחרון הקדשנו להן. קמרון יזכה לקבל לא מעט מהציוד שלא הצלחנו לארוז בניהם: צידנית חדשה, כסאות ומזרנים מתקפלים ועוד כל מיני. עדיין, אנחנו לא יודעים איך הכל יעלה לטיסה ויותר מזה: איך יכנס למוטורהום. קיבלתי החלטה להפסיק להדאיג את עצמי בדברים שאין לי דרך לשלוט בהם ולכן פשוט דוחסים הכל ל7 מזוודות הענק שמותר לנו להעלות למטוס+ 6 טרולי קטנות+ 6 תיקי גב עמוסים בספרים/לפטופ וציוד כבד+ גיטרה ומקווים שהקטארים לא יעשו צרות לישראלים הבודדים שמעיזים לעלות על הטיסה שלהם וסך הכל רוצים שלום עם העולם הערבי. ערב טוב מלבורן. הערב נצא למסעדה אחרונה ביותר ביבשת הזאת. אם נפרדים, אז לפחות שיהיה מכובד. 

ריצת מרתון

מחר בבוקר מתקיים מרתון מלבורן. איזה תזמון מעולה. מה גם שנקודת ההתחלה היא 200 מטרים מהדירה שאנחנו נמצאים בה. בקיצור תכנון קלאסי. יש לי נעלי ריצה, מכנס וחולצה מתאימים. מה שנותר זה לקום בחמש בבוקר לרדת למטה ולצאת לריצה. אז זהו שלא. ראשית, אני לא קם בחמש בלילה וגם לא בשבע. מינימום תשע וגם זה רק אם אני שם שעון מעורר לשמונה ולוחץ סנוז שבע פעמים. חוץ מזה, אני לא רץ. לא יעזור מה יגידו חובבי הריצה (מצטער דרור, ליעד, מיקי וכל שאר המכורים) אני שונא לרוץ. ב bucket list שלי כתוב ״לא לרוץ מרתון, חצי מרתון, 10 קילומטר או כל מרוץ אחר למעט מרוץ אבן יהודה לשני קילומטר ואת זה רק בשביל לשדר לילדים שספורט זה בריא״. אגב ספורט לא בריא, עובדה שיש ענף רפואי שלם שעוסק בספורט.

בקיצור אני כנראה אקום לצפות מהמרפסת ברצים האחרונים שיגיעו לקו הסיום, עם קפה של בוקר.

הזמן עושה את שלו

6-9.10

יצאנו מסידני שבעים ומרוצים והמשכנו בדרכנו דרומה. פה הזמן לומר שעוד ביומיים האחרונים אצל תום אורי חטף דלקת גרון. איך אנחנו יודעים? על ידי ערכת אבחון חד פעמית שעידית האלופה הביאה מהארץ בתיק העזרה הראשונה שלה יחד עם אנטיביוטיקה ועוד דברים טובים. בקיצור עשינו לאורי משטח גרון בבית, יצאו שני פסים (כלומר הילד עם דלקת), חישבנו cc ומיליגרמים, ערבבנו אבקת אנטיביוטיקה ונתנו לאורי. למרות כל זאת ולמרות שאורי בקושי הלך החלטנו לעצור בדרך בעיירה kiama ,שם ליד המגדלור נמצאת תופעת טבע שנקראת blow-hole. הים חפר בסלע ונוצר מצב שבו יש גלים שנכנסים מתחת לסלעים ופורצים למעלה דרך חור בסלע כמו גייזר של מים מלוחים עד לגובה של 60 מטרים. המחזה יפה מאוד ומעורר תשואות של הקהל הצופה בתופעה. נשארנו לפיקניק צהריים בעיירה והמשכו הלאה ל jarvis bay. זהו מפרץ גדול ומסביבו מספר עיירות וחופים. הגענו בערב לביקתה שלנו. הילדים היו עייפים גם מהנסיעה וגם מהחיידקים והחליטו להשאר בבית בעוד אני ועידית יצאנו לחקור את החוף. מהבית הליכה קצרה של 100 מטרים הובילה אותנו אל חוף נעים ורגוע שנחל קטן זורם אליו. אספנו כמה קונחיות גדולות , צפינו בשקיעה וחזרנו הביתה. למחרת החלטנו לצאת לסיבוב חופים קצר. בתחילה הקפנו את כל המפרץ והגענו אל ״החוף של חיים״ (hymes beach). פה לפי גינס יש את החול הלבן ביותר בעולם. לבן לבן, אבל התרשמנו שבאגם מקנזי בפרייזר איילנד יש חול לא פחות לבן ואולי אף יותר. בכל מקרה ראינו דולפינים שוחים 20 מטרים מאיתנו אז היה שווה את הביקור. אחר כך המשכנו למגדלור במסגרת ה״פטיש״ החדש שפיתחתי. ולסיום נסענו למפרצון בשם ״מפרץ ירח הדבש״   במפה המפרץ נראה מדליק אבל בפועל הוא לא יותר מאשר נחמד. המגדלור והמפרץ נמצאים בתוך בסיס של חיל הים האוסטרלי והכניסה מתאפשרת בסופי שבוע כשהמטווח אינו פעיל. את שאר היום בילינו בבית ובערב יצאנו אני והילדים לסיור בחוף אותו חקרנו אתמול. במקרה זה עידית לא הצטרפה כי התחילה להרגיש לא טוב (גם הילדים לא בקו הבריאות אבל רצו צדפים וכונכיות). עוד יום עבר ובבוקר אורזים ויוצאים שוב לדרך. הפעם עידית, אורי, גליה, יעל ועידו משתעלים וכל אחד עם הסיבולת שלו מתלוננים על גרון, כאב ראש, צינון, שיעול והשמחה גדולה. לאור החגיגה נוסעים קו ישר שלוש וחצי שעות ומגיעים ל merimbula holiday caravan park. פארק קרוואנים בקצה עיירה נחמדה אותה לא יצא לנו לראות כמעט. את שני הלילות שבילינו בעיירה זו ניתן לסכם בשיעולים וצינונים של כולם חוץ ממני ומשירה. לאור זאת, ארוחת ערב כללה מרק עוף (תפל כי לא היה אבקת מרק ו/או תבלינים), ארוחת צהריים כללה מק-דונלדס וזהו בערך. לא טיולים ולא נעליים, כולם נחים ומנסים להתחזק. בבוקר האחרון קמנו במצב קצת יותר טוב ויצאנו לתחנה האחרונה לפני מלבורן, lake entrance.

אמא חולה ואבא חסר אונים

שישה ימים שכבתי עם הספק שפעת ספק סינוסיטיס שביקרה אצלי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא חולה. נקודה. לא לוקחת אקמול ולא כל תרופה אחרת מאז שאני זוכרת את עצמי (ולא מסיבות אידיאולוגיות). פשוט לא צריכה. כולם סביבי נופלים שדודים עם מחלות מעיים ושפעות ואני מביטה מהצד ושמחה שדילג עליי. אבל דווקא פה, ביבשת שכ״כ חיכיתי להגיע אליה זה תפס אותי וחזק! לא היה כדור שפסחתי עליו כדי להעביר את הצרה: מאקמול צינון (יום ולילה) לסינופד, נוסידקס ואספירין. כלום לא עזר. רק חולשה ורצון עז לישון עוד ועוד. למעשה הכל התחיל באורי שהעביר לגליה והאחרונה העבירה אליי. כל האחרים קיבלו את השפעת ״בקטנה״ ואצלי זה פשוט לא נגמר. חלפנו מג׳רויס ביי (ביום הראשון עוד תפקדתי) למירימבולה ומשם ללייק אנטרנס- ואני עדיין במחלה. כל יום בטוחה שמחר זה יעבור. במחשבות הטורדניות כבר הספדתי את עצמי בטקס צנוע וביקשתי מיותם שימשיכו בטיול בלעדיי ״כי זה מה שאני הייתי רוצה״. וכיאה לחולה סופנית אמיתית הבטחתי לעצמי ולילדים שכשאבריא (״אם אבריא״) נלך כולנו למסעדת דגים שווה ונאכל את הדג הכי טוב שיש במסעדה. ואמיתי, אני בדכ טיפוס אופטימי. פשוט לא מכירה מה זה להיות חולה. יותם מצידו לקח פיקוד ותפקד  כאבא ואמא גם יחד (כמובן במסגרת היכולות הגבריות שלו). כל תכניות הטיול באיזורים שהיינו בוטלו לאלתר ומלבד שיטוט בחופים סמוכים למקומות שישנו בהם הוא היה צריך להעביר איתם ״ימי בית״ שלמים. וכשהבית הסתכם ב20 מ״ר זה לא פשוט כלל… אתמול, כשיצא איתם לבריכה המקורה של המלון שאנו לנים בו כרגע, זיהיתי שקט בדירה והחלטתי לנסות לקום מהמיטה. ככה מבלי שיבקשו ממני ״פרוסה עם משהו״ אוכל לראות אור יום מחוץ למיטה. לא אכלתי כמה ימים וחשבתי שעכשיו זו הזדמנות. ובכן, הדירה נראתה כאילו זה עתה יצא ממנה פורץ (שגם אכל צהריים). שאריות של צלחות עם אוכל/בגדים/צעצועים/ספרים/נעליים/טישו ושאר ירקות. רגע אחד חולה וכבר בלאגן שאינו נגמר. אבל מה זה חשוב? העיקר שהילדים והאיש בסדר. אמרנו לשחרר לא? אז אחרי 5 ימים זה קרה. הצלחתי לקום מהמיטה בלי לרצות לחזור אליה ואפילו תכף לחזור לסורי ולהכניס מכונות/מייבשים/מדיח ולקפל כביסות שהצטברו (אם כי ברור שעשיתי מכונות גם כשהייתי חולה!). והתאיבון, ברוך השם, לצערי חזר (אם קודם היה נראה שממש רזיתי בימים האלו, אז כנראה שזה היה מאוד זמני), אז הערב, לנוכח העובדה שהחיים בחרו בי בחזרה נלך למסעדת דגים שווה🐟🐟!! הבטחתי ולכן אקיים.