כמו חופים שים עוזב, אני עובר עכשיו ממך. אוסטרליה: פרידה

בעצב מסויים (עם הרבה ציפיה לבאות) אנחנו עוזבים מחר את היבשת המופלאה. בילינו כאן 3 חודשים או ליתר דיוק 91 ימים. עברנו 3 מדינות וטריטוריה אחת. 11,000 ק״מ של נהיגה, טיסת פנים אחת, שני רכבים, 28 בתים/בקתות/דירות/אתרים לאוהלים שונים ואינסוף עיירות וכפרים, 44 פוסטים, 5317 תמונות צולמו. רחצנו במפלים, חצינו נהרות, טיילנו בנחלים, צפינו באגמים, פסחנו יערות גשם, מערות, צפינו בשקיעות (חלילה לא זריחות) וכמובן רחצנו בחופים היפים בעולם. (כולל החוף עם החול הלבן ביותר בעולם), גלשנו (בחולות  ובגלים), שנירקלנו, חלקנו קפצו בנג׳י, טיפסנו על הרים, האכלנו תנינים, שטנו בקיאקים ובסאפ, חרשנו על הפארקים של הגולד קוסט. ראינו המון וכל זה רק פסיק ממדינה עצומה. לא חיפשנו להספיק ולעשות עוד וי על אתר. פגשנו אנשים מקסימים באמצע הדרך, עם חלקם נשמור על קשר וחלקם יהיו זכרון מתוק. האוסטרלים מקסימים. מסבירי פנים, מתעניינים ואכפתיים. אנשים שאוהבים את המדינה שלהם ואת הטבע. אוהבי ספורט מושבעים, לא אניני טעם גדולים מידי במזון אבל בעיקר ויותר מהכל מבסוטים מהחיים. כי הכל זה ״not a problem ״ ו no worries ״זה המנון לאומי.  במשך 3 חודשים לא נשמע צפצוף אחד בכבישים. שלווה. החיות שחלקנו קצת חששנו מהן היו טובות איתנו ואנחנו איתם חזרה (למעט הקרציות וזבובי החול, כמובן). את כל אלו פגשנו בטבע: קנגרו, וואלבי, קוואזרי, אופוסום, נחשים, ליוויתנים, כרישים, דולפינים, איגואנות קטנות וגם עצומות (לטאת דרקון), תנינים, פלטיפוס, קוקברה, טרמיטים, כלבי דינגו, עטלפים (בכל מיני גדלים) , פינגווינים, כל סוגי התוכים האפשריים, פרפרים עצומים וכמובן קואלות! וזה לא שלא היו תקלות בדרך אבל עם כולן התמודדנו בגבורה. אורי שבר רגל, לשירה וגליה נדבקו קרציות, עברנו גם שפעת ודלקת גרון שעברה כמעט את כולם (מלבד יותם ושירה), דלקת אזניים אחת (יעל), אצבע שבורה ביד (יותם, עדיין לא מטופל), נעקצנו בכל הגוף מזבובי החול המציקים (בעיקר עידית), נבהלנו מנחש באמצע המסלול ורצנו חזרה להורים לדווח (שירה ויעל), ונפצענו בקפיצות לבריכה ולים כשנחתנו לא טוב (שירה ואורי). וכן, היו (ויש עדיין) געגועים ומשברים ובקשה לחזור כבר הביתה כי קשה בלי הבני דודים/ הסבתות/ החברים. ויש גם התמודדות של כל אחד מאיתנו עם האינטנסיביות של טיול מהסוג הזה, מאובדן הפרטיות וה״זמן לעצמי״. אבל כל אלו הם לא כלום מול הכייף והרגעים הטובים שהיו לנו ביבשת. ארוחות עם שיחות עמוקות, ערבים שלמים של צחוקים (אחד על השני ועם השני), משחקי קלפים ופוקר אל תוך הלילה. חלקנו אוהל, מיטה ובקתות בגודל 15 מר. שעות של נסיעות בדרכים , בכל פעם מחדש הסתקרנו ביחד איך יראה הבית הבא שנגיע אליו. כמעט תמיד חיכתה הפתעה. לפעמים טובה ולפעמים פחות. עשרות פיקניקים בחיק הטבע ובתוך הרכב (לפעמים רק יצאנו לדרך וכבר נשמעו קולות הרעב מאחורה ותכף הסנדוויצים התחילו לזרום לאחור), בישלנו יחד, חלקנו מקלחות, יצרנו לעצמנו מילון סלנג ששייך רק לנו ולטיול שלנו. זר לא יבין. חלקנו למדו מהו פרגון (לחלקנו עדיין קשה עם זה), חלק למדו מהי סבלנות ואיך לחלוק. אני חושבת שבהשוואה לתחילת המסע אנחנו קצת פחות מרימים את הקול על הילדים. עם זאת הדרך עוד ארוכה. המסע כבר לא כ״כ ארוך עוד. 3/5 מאחורינו. מצפים מאוד לחלק השני. בסקרנות גדולה לגבי איך יהיה סגנון הטיול הבא שהוא שונה במהות מזה הנוכחי. (מוטורהום מול לינה במלונות, בקתות וכדומה). סקרנות גדולה לגבי ניוזילנד. באוסטרליה הבטיחו לנו כייף גדול והיה גם כייף וגם מאוד מאוד יפה. בניוזילנד מבטיחים לנו את הארץ הכי יפה בעולם. אז אין ברירה אלא לבדוק. עולים מחר על טיסה עם החברה של איחוד הנסיכויות (emeritz) היישר לאוקלנד הבירה. אז בנתיים נפרדים כדי להמשיך הלאה. אוסטרליה יקרה, נעמת לנו מאוד. נקשרנו אלייך. אין ספק שהזיכרונות ממך חרוטים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו ויתכן גם חלק ממה שיעצב אותנו בעתיד. 

פוסט פרידה של עידו

דארווין, קיירנס, הארווי ביי, וויטסאנדאי, גולד קואסט, ניוקאסטל, ארווי ביץ׳, קקדו פארק, מלבורן, סידני, ניוהאמפטון, בריסביין וביירון ביי… אלה הם רק חלק קטן ביותר מכל האזור שנקרא אוסטרליה ומכל המקומות שעברנו בהם…

לכל מקום ייחוד משלו…

לכל מקום אווירה משלו…

וכל המקומות שונים…

החוויות,

הנופים,

אפילו האנשים,

הכל שונה…

שונה אבל דומה…

הרבה פעמים שאלו אותי ההורים, ולפעמים גם אנשים אחרים, איפה הכי נהנתי…

קשה למצוא לזה תשובה.

בכל מקום היה כיף!

אבל, זה היה סוג אחר של כיף.

במהלך הטיול עברנו הרבה חוויות, התחברנו, והתרחקנו, כמשפחה.

היו ריבים. 

היו ויכוחים. 

אבל משלימים…

כי משפחה (לצערי 😜) לא בוחרים.

היו צחוקים.

והיה כיף. 

אוסטרליה זה מקום שאי אפשר שלא להתאהב בו.

עברתי גם חוויה אישית של התבגרות במהלך הטיול באוסטרליה, אני פחות רב עם האחים, ואבא אמר לי שאני משמש להם דוגמא יפה (לפעמים 😂)…

את זה אני כותב פה…

עכשיו…

בנסיעה האחרונה שלנו בתוך אוסטרליה…

אני מרגיש דמעות זולגות על לחיי…

אני עומד להתגעגע למקום הזה.

נכון שאמרתי שכל המקומות שונים פה

אבל בסוף

הם יוצרים ביחד כמעט שלמות

מקום שנקרא אוסטרליה…

לייק אנטרנס+מלבורן

10-17.10

עברו לא מעט ימים מאז התיעוד האחרון אבל אל תבקשו ממני לקצר. את מרימבולה עזבנו לכיוון העיירה עדן Eden. ביקרנו במוזאון ליוויתן הקטלן (killer whale). המוזאון מציג את החיבור של הדייגים בעיירה לליוויתנים הקטלניים שישנם באיזור. נחמד, כשזה על הדרך. משם המשכנו ליעד האחרון לפני מלבורן: לאיזור שנקרא גיספלנד לעיירה לייק אנטרנס (lake entrance). עיירה רגועה ובה נמצאת למעשה נקודת הכניסה של האוקיינוס לרשת שלמה של אגמים ונהרות שמרשתים את איזור גיספלנד. מנקודת התצפית ניתן לראות את הטבע המופלא בהתגלמותו: מבוך של אגמים תכולים-אוקיינוס-מפרצים-איים-נהרות-יבשה. את שלושת הימים ששהינו בעיירה חילקנו בין רביצה בדירה הנחמדה ששכרנו ברחוב הראשי עם הנוף לאגם (כחלק מההחלמה של כולנו מהשפעת/שיעולים וכדומה), שימוש בבריכה המקורה של הקומפלקס, נסיעה לנקודות תצפית שונות ובסופו של יום יציאה למסעדה שדורגה יחסית גבוה בtrip advisor אבל היתה קצת מאכזבת. הנסיעה למלבורן עברה כמעט חלק. למעט עצירה קלה לפיקניק צהריים בצד הדרך ובעיקר שיחות סיכום המסע לאוסטרליה. עידו כתב פוסט פרידה מרגש (בהמשך) ולראשונה הודה שהוא שמח שיצא לטיול הזה, על אף החששות, וכעת מתקשה להפרד מהיבשת. מלבורן, העיר השניה בגודלה ביבשת, לא מאכזבת. מרכז עסקים עצום, צ׳אינה טאון כיאה לעיר גדולה, נהר, גשר עצום מימדים ומערכת שלמה של רכבות חשמליות שלוקחת אותך בקלות לאין שתחפוץ. אנו מתגוררים בשכונה שנקראות סט. קילדה ולראשונה גרים בדירה של מישהו שפינה אותה לטובת ההשכרה קצרת הטווח. למעשה זו המהות של הפלטפורמה הזאת שנקראת air b & b, רק שעד כה בכל הדירות שהיינו דרכם היו של אנשים שמשכירים בדרך קבע. הדירה מדוגמת ויש בה כל מה שצריך (וגם מה שלא). קומה 16 , משקיפה על נוף אורבני מרהיב ובעיקר חמה ונעימה. קצת מוזר להתהלך בין תמונות של בני המשפחה של קמרון (בעל הדירה). קלסרים שבו מצויים כל חייו ככל הנראה ובגדים/חפצים אישיים בכל פינה. אני חושבת שגם האדם עם היצר הכי פחות חטטני שיש (לא אני, כמובן) היה תוהה מיהו האדם שמאחורי התמונות, מדוע יש לו נרות חנוכה בספריה, ספר על האיסלאם, ספרי מסע למקומות בעולם ומיהי האישה בהירת השיער עם התינוקת שתמונותיה (בשנים שונות בחייה) מתנוסוסת בכל מקום. אני חושבת שהוא בשלן ואפיין רציני, מנחשת שהוא עובד בחברת תרופות ובעיקר שהוא יודע לשמור על סדר ונקיון. יותם די בטוח שהוא מהקהילה ולי זה מיד מייצר מחשבות האם הוא מאושר בחיים האלו שלו שאנחנו עכשיו חיים אותם. בכל מקרה גם אם הוא היה מאושר עד כה זה די לא בטוח שהוא יהיה מאושר כשיגלה שאכלנו לו את הגלידה שהיתה במקפיא, הרסנו לו את המכונת כביסה (לא אשמתי שהרצועה של התיק שכבסתי נתקעה במכונה) ובטח לא היה שמח לדעת שנשפכה כוס שלמה של שוקו על השטיח מקיר לקיר בסלון (כמובן הכתם הוסר אחרי שפשוף שלי ביחד עם כל הילדים עם מים רותחים). בערב ההגעה למלבורן יצאנו למזח של סט קילדה לצפות בפינגווינים שהפכו את המקום למקום מגוריהם ומגיעים בהמוניהם בשחיה מתוך הים אל המזח בשעת השקיעה. חיה מצחיקה ומוזרה.  למחרת נסענו לכבוש את מרכז העיר. התחלנו בכיכר הפדרציה לסינמטק (acmi), שם יש תערוכות נחמדות מאוד לילדים שאחת מהם כוללת את התפתחות הטלויזיה ומשחקי המחשב לאורך השנים. הילדים שיחקו בפקמן ובאטרי, ממש כמו שלנו היה פעם. ארוחת צהריים (סושי) בצ׳יינה טאון ומשם למוזאון לאמנות ועיצוב של מלבורן (בעיקר, ובאופן לא מפתיע, יעל מאוד מתעניינות באמנות אבל כולם מבקשים אחריה וזה דווקא די מפתיע לטובה, הם מסתובבים בין התמונות והפסלים, שואלים שאלות, מבקשים לצלם. נחמד שלא רק מוזאון למשחקי מחשב מעניין אותם). בסמוך למוזיאון הביאו תערוכה של מבוך מראות מיוחד. הגדולים כמובן נכנסים ואנחנו נשארים עם גליה לקפה (ושוקו חם) ברחוב. יום נוסף במלבורן הוקדש לשכונה שלנו. מתחילים בשוק יום א שלא מפתיע ולא מרגש בשום צורה שהיא. את הכל כבר ראינו בכל המדינה. קשה לחדש לנו בענייני שווקים באוסטרליה. משם צילום עם שער הכניסה ללונה פארק המפורסם של מלבורן. חלילה לא כניסה לפארק עצמו. גם כאן, אחרי הגולד קוסט, יהיה קשה מאוד לרגש אותנו. ביום הלפני אחרון ביבשת קמנו מאוחר (כרגיל) וב14:00 הגענו למוזאון המדע בצד השני של העיר. הילדים חקרו/בדקו ואף נכנסו בסופו של יום לסרט בפלניטריום ללמוד קצת על הכוכבים שמכסים את שמי אוסטרליה ומה יעלה בגורל כוכב הלכת חמה בעוד 2 ביליון שנים. אותי זה מטריד, יותם אומר שעוד הרבה מאוד קודם לכן האדם יהרוס את כדור הארץ ויצטרך למצוא מקום אחר לגור בו או להכחד. גם הילדים עסוקים עכשיו בשאלת העתיד ובעיקר מרבים לתאר תסריטים שקראו עליהם בספרים שהם קוראים או בסרטים שהם רואים. אני כבר פחות מוטרדת מכדור הארץ ויותר מהאריזות שאת היום האחרון הקדשנו להן. קמרון יזכה לקבל לא מעט מהציוד שלא הצלחנו לארוז בניהם: צידנית חדשה, כסאות ומזרנים מתקפלים ועוד כל מיני. עדיין, אנחנו לא יודעים איך הכל יעלה לטיסה ויותר מזה: איך יכנס למוטורהום. קיבלתי החלטה להפסיק להדאיג את עצמי בדברים שאין לי דרך לשלוט בהם ולכן פשוט דוחסים הכל ל7 מזוודות הענק שמותר לנו להעלות למטוס+ 6 טרולי קטנות+ 6 תיקי גב עמוסים בספרים/לפטופ וציוד כבד+ גיטרה ומקווים שהקטארים לא יעשו צרות לישראלים הבודדים שמעיזים לעלות על הטיסה שלהם וסך הכל רוצים שלום עם העולם הערבי. ערב טוב מלבורן. הערב נצא למסעדה אחרונה ביותר ביבשת הזאת. אם נפרדים, אז לפחות שיהיה מכובד.