בשדה ירוק על גבעה תלולה, במקום רחוק,סוף דרך לא סלולה

לאורך כל המסע פגשנו מעט מאוד משפחות עם ילדים (אף לא משפחה ישראלית אחת) והילדים, על אף שיש להם אחד את השני, מאוד מחפשים אינטראקציה עם ילדים נוספים, בני גילם. מעבר לכך, עוד בשלב תכנון הטיול חשבנו שאנחנו רוצים להכניס למסע הזה גם משהו מיוחד, קצת אחר, שיאפשר לנו להכיר את העם והאנשים שאנחנו מטיילים במדינה שלהם. היתה מחשבה ללכת לעבוד תקופה, כולנו, בחווה באוסטרליה או בניוזילנד, בהתנדבות. לצערי זה ירד מהפרק כי אנחנו די הרבה, מעט מאוד כח עבודה חזק והיכולת למצוא חווה שתתאים בדיוק לנו אפסית. אז ירדנו מזה. ולמרות הכל, משפחת swotn התאימה לנו כמו כפפה. בדרך לניוזילנד נזכרתי באתר שנקרא ״חיבורים״ שמחבר בין ישראלים שמטיילים בעולם לבין קהילה של נוצרים אוהבי מדינת ישראל. (כן, יש כאלו!). יצרתי קשר עם גראנט וראשל יום לפני שהגענו לאיזור קורמנדל וכולנו החזקנו אצבעות שמה שהם רשמו על עצמם ב״חיבורים״ נכון ושהם יכולים לארח אותנו אצלם ליום-יומיים. ראשל ענתה תכף ומיד ואמרה שביום שלישי נוכל להגיע. הילדים קפצו עד השמים ונשארנו יומיים בפארק שב hot water beach רק כדי לחכות לשלישי ולנסוע לחווה. אחרי עיקולים בכבישים, מעבר של גשר ושתי חוות, על פי ההסבר המדוייק ששלחו לנו במייל, הגענו לחווה. 1200 (!!!) דונם של גבעות מכוסות בדשא, אגמים, מפל, פרות (למעלה מ100), כבשים, תרנגולים, 2 חזירים, סוסים, עיזים, אלפקות, כלבים, חתולים, כוורות של דבורים וארנב אחד. ולפני כל הגבעות ובעלי החיים שתארתי יש זוג הורים מדהימים ושישה ילדים מקסימים אחד אחד שמתחנכים בבית (״home schooling ") ומשתתפים בעבודה בחווה. דומיניק,17, הבכור, עסוק בתחזוקה של הגדרות ושל המערכות הסולריות והחשמליות בבית. רנה, 15 ביחד עם אנג׳לינה ( או בקיצור אנג׳י),13.5 עוזרות בהאכלה של התרנגולים, איסוף הביצים, האכלה של העיזים ויתר העבודות בחווה. הלנה, 12, נולדה לעבודות בחווה והיא זו שאוהבת יותר מכולם את החליבה של הפרות, הטיפול בחזירים ובכלל את החיים בחווה. רומי, 10, ילד יפייפה, עם הפרעת קשב וריכוז ברורה לעין (אך לא מאובחנת, כפי שרשל מספרת) לא נח לרגע. משתולל עם הכלבים והחתולים , משחק ברובים חולם להיות גבר שורד בג'ונגל (מזכיר את אורי!) ובעיקר מלמד את עצמו נגינה (מחונן בזה ממש ). ואחרונה חביבה ג׳יזל , 7, עובדת בחווה ועוזרת בכל מה שצריך. עוד ברגע שהגענו כשגראנט חיכה לנו בקצה השביל עם רומי עומד בארגז החיצוני של הטנדר, הם נופפו לנו לבוא אליהם ותוך דקה כבר כל הילדים שלנו הצטרפו לרומי לעמוד בטנדר ולטפס עם גראנט למעלה לבית שלהם שנמצא כמעט בראש ההר של החווה. כבר אז הבנו שזו הולכת להיות חוויה מיוחדת. הנוף של החווה עוצר נשימה ואני לא מפסיקה לצלם. רשל וגראנט מקבלים אותנו בחיבוק ובאהבה גדולה ולאורך שלושת הימים שנשארנו שם לא מפסיקים להגיד שאנחנו העם הנבחר מכל העמים ואלוהים ברך אותנו ולכן חשוב להם לארח ולדאוג לכל ישראלי שמגיע לניוזילנד ולתת לו בית חם והיכרות עם ״קיווים ״ אוהבי ישראל כמותם. החווה מספקת לעצמה את החשמל עם פאנלים סולרים וע״י סכר שמייצר עבורם חשמל וברור שהמים הם כולם מים שהם אוגרים בגג מהגשמים שיורדים. הילדים הם ילדי חווה אמיתיים: סטריליות, גינונים וציניות מהם והלאה. החינוך שהם מקבלים מההורים שלהם מעורר קנאה עבורי ועבור יותם ואנחנו מאמינים שהצלחנו לקבל מהם, ולו מעט, השראה ובעיקר לא מעט חומר למחשבה. את הילדים שלנו לא הרגשנו יומיים מלאים. הם למדו לנהוג על טרקטורון, חלבו פרות, האכילו תרנגולים, עזרו בהנחת צינור גדול ולמעשה היו חלק מעבודות החווה ביומיים שהיינו שם. ביום השני אף הלכנו לטיול במפל ובנחלים שישנם בשטח החווה. הבנות בשני הערבים עשו מסיבת פיג׳מות וישנו כל הבנות שלנו ושלהם ביחד בבקתה שנקראת bank house ויש בה מיטת קומותיים אחת ענקית שמתפרסת על כל החלל. (אורי ועידו קצת התבאסו שלא יכולים לקחת חלק בחגיגה אבל ההורים לא מרשים לבנים ובנות לישון ביחד, כחלק מהחוקים של הבית ושל הדת). אנחנו קיבלנו בקתה משלנו לא רחוק מהן ושמענו את שאגות השמחה והשירה עוד הרבה אחרי שעת ההשכבות. המוטורהום שלנו שימש את הילדים מידי פעם למשחק קלפים (עידו שיחק עם דומיניק ורנה שם מידי ערב) ולמרות שכל ערב תכננו לישון מוקדם ישבנו עם רשל וגראנט וחקרנו אחד את עברו וחייו של השני. כמובן שכדי להאכיל 15 איש (סהכ 2 משפחות) בילנו לא עט שעות במטבח (אני ורשל) כאשר על אפיית הלחמים היו מופקדות הבנות הבוגרות. הם אירחו אותנו ברוחב לב שלא ניתן לתאר ולנו לא נותר אלא להודות להם על החוויה המדהימה שהם העניקו לכולנו בשהייה שם. הבוקר הפרידה היתה מרגשת במיוחד. הצטלמנו ביחד שתי המשפחות, רשל שלפה את דגל ניוזילנד ודגל ישראל לצורך הצילום. אח״כ הם עמדו שמונתם, בנוף המדהים של החווה מולנו ושרו לנו שיר פרידה. תכף אחרי זה עשינו מעגל חיבוק גדול כולנו יחדיו. המעמד היה מרגש עד דמעות ואחריו חיבוקים גדולים של כולנו לפרידה. לא יצאנו משם לפני שגראנט לקח את כולנו בטנדר לסיבוב אחרון בקצה ההר הגבוה ביותר בחווה. הילדים תלויים מחוץ לרכב מאושרים עד לב השמיים, שרים וצוחקים. אין ספק שזו חוויה שלא נשכח לעולם, כל אחד מאיתנו והזכרונות שיש לו מהאנשים הככ מיוחדים האלו שהופכים את המקום למיוחד עבורנו. 

**הערות וזכרונות מהחווה: 

שמות של החיות: עז= עזרא, כלבלב קטן= סקיפי, כלב גדול= ניקו. חתולים: שאנטי, ריזל, רילאו פרות= מיסי תרנגולת= עידית (כן,כן) ארנב=במבה סוסה= קוויני לחזירים אין שם פשוט קוראים להם פיגי

לפני כל ארוחה כל המשפחה שרה ביחד את הברכה

חוקים של החווה:  

You get what you get and you don't get upset 😭 (אנחנו לימדנו אותם את הגרסה הישראלית של ״מה שיוצא אני מרוצה״)

לכל אחד יש כוס שתיה שלו וישתמש בה כל היום כך שלא צריך לשטוף

אסור להגיד על אוכל מסויים שלא אוהבים אותו אלא ״אני לומד לאהוב לאכול xxx"

בגד לא הולך לכביסה אלא אם כן הוא מריח לא טוב או ממש מלוכך.