לשבת שם רגע, שני בני אדם ולטפס למעלה, צעד צעד

הימים ארוכים. אנחנו קרובים לקוטב הדרומי ומחשיך רק ב10 בלילה כך שאפשר להספיק די הרבה ובפועל יש ימים שהילדים עוד ב9 בערב בגן שעשועים ועוד לא התארגנו על מקלחות וארוחת ערב. ציפינו לקור כבד באיזור כ״כ דרומי הזה (רק המחשבה על הקרבה לאנארטיקה מעבירה בי צמרמורת קור) ובמתנה קיבלנו שמש נהדרת ומזג אוויר חמים ונעים. והכל כ״כ יפה מסביב. מזה זה יפה? מדהים! שמעתי כבר מישהו אומר שבטח אלוהים קבע את המשרד שלו בניוזילנד. אחרת איך אפשר להסביר את היופי הזה? אנחנו כבר חודש ושבוע במדינה המדהימה הזאת ועדיין נפעמים מהנוף. טוב, לא כולנו, אבל את רובנו זה עדיין מרגש. האיזור שאנחנו נמצאים בו כרגע ״קטליס״ פחות מתוייר מהאחרים ואני לא מפסיקה לקרוא "ואוו" בכל פעם שהרכב פונה לשביל חדש ונוף נוסף נגלה לעיני. הגבעות הירוקות עם הכבשים והפרות, שדות ע״ג שדות חקלאיות, בתים קטנים וציוריים עם גינות מטופחות בצידי הדרך והטבע הפראי בהתגלמותו. בכל חוף שעוצרים אריות ים, כלבי ים ובשעות המוקדמות של הבוקר והשקיעה גם פינגווינים. ציפורים נדירות עם ציוץ מיוחד בכל יער, מפלים, יערות שנראים כמו לקוחים מסרט פיות קסומות, כל זה עוטף אותנו ומוגש לנו באהבה. רק לצאת ולקחת. לנשום את הטבע ולחבק אותו חזרה. לאחרונה גם התחלנו לשחרר (הגיע הזמן לא?) וכשאנחנו רואים גלריה/חנות/ תצפית יפה אנחנו פשוט עוצרים. דווקא בגלל שזה לא היה בתכנון. מי שלא רוצה לרדת נשאר במוטורהום. לא כולם חייבים לחוות את הכל. גם החיים במוטורהום קיבלו סוג של שיגרה מבורכת. יותם יקום ראשון ואני אחריו. את הקפה הראשון נשתה שנינו לבד ואז נלחץ מזה שכבר מאוחר ונעיר את הילדים בזריזות. את ארוחת הבוקר נעשה איפשהוא בטבע. בין מפל אחד לשני, אולי על שפת אגם או בצל הר. אח״כ נטייל. ברגל, ברכב ונעצור לצהריים. הבית שלנו איתנו לכל מקום. יותם יפתח את הגז ואני אבשל. אף פעם לא משהו מסובך מידי. מקסימום 10-20 דק הכנה. ואז נמשיך במסע. נשתדל למצוא את הקמפ ללילה סביב 17:00-18:00 אחהצ. שיהיה קצת זמן מנוחה לפני מקלחות וארוחת ערב. הילדים יגלו מה יש לפארק (או לסביבתו) להציע להם בתחום הוצאת האנרגיה שהצטברה בנסיעה ( אומגה/ כרית קפיצה/טרמפולינה/ כביש נח לנסיעה בסקייטבורד הכל מתקבל בברכה) ואני ויותם נתלבט אם היום קפה של אחהצ או בירה סיידר קרה ואולי יין וגבינות. בארץ אנחנו כמעט ולא שותים יין, ופה עשינו לנו מן הרגל נעים. כוס יין אדום אחה״צ, בד״כ עם מפת ניוזילנד פרוסה לתכנון המשך מסלול ובעיקר בלי ילדים סביבנו. הערב יהיה סביב מקלחות וארוחת ערב ובסופו הילדים יבחרו סרט שיצפו בו כולם ביחד בחלק האחורי של האוטובית. לרב יותם יצטרף אליהם ואני אתפנה לבלוג. לכתוב. לנהל את יומן המסע הזה שהולך ומסתיים. למעשה היום בעוד 3 שבועות אנחנו בבית. חלקנו סופרים לאחור. הגעגועים והרצון לחזור לשיגרה בוערים בהם. חלקנו עצובים שהמסע עומד להסתיים. טוב, זה עדיין לא פוסט פרידה אז מעדיפה שלא לדבר על הסוף. יש עוד מלאאאא זמן הרי 😏

לילה טוב מהעיירה עם השם הכי מוזר שפגשנו : kaka point. 💩😀

חפש באנטארקטיקה (דרך הנוף הדרומית)

22-25.11

הכביש ״דרך הנוף הדרומית״ מתחיל בעיירה טה-אנו וממשיך עד העיר דנידין. יצאנו בבוקר מטה-אנו במטרה להגיע הערב לבית המארח השני שלנו במסע ובלי הרבה מאוד תכניות לדרך באותו יום. עוצרים איפה שיפה. עצירה ראשונה היתה ב clifden suspension bridge אורך הגשר 115 מטר והוא נמתח מעל נהר waiau. לקח 3 שנים לבנות אותו וב1899 הוא נפתח למעבר כרכרות. הילדים תוך דקות גילו שאפשר לטפס על החבלי ברזל שמחזיקים את הגשר וניסו לייצר להם המשך למסלולי האקסטרים מקווינסטאון. משם המשכנו לנק תצפית על החוף בשם McCracken rest ומשם ל monkey island, אי קטן, קרוב לחוף שבעבר השתמשו בקופים כדי לגרור את הספינות לחוף. כמובן שלילדים סיפרנו שיש עדיין קופים, מה שעודד אותם לרדת רגע מהמוטורהום כדי להשקיף על האי בזמן שאני הכנתי את ארוחת הצהריים. כמובן שלא נרשמו קופים והאמון של הילדים בנו אבד. לקראת ערב הגענו לעיר invercargil לעצירה זריזה בלשכת התיירים לאסוף מידע להמשך הדרך ומשם למארחים שלנו. לא ארחיב בבלוג יותר מידי רק אספר שהזוג, חוואים מבוגרים ונחמדים עד מאוד, עשו כל שביכולתם כדי שנרגיש בבית ושמחו מאוד לארח אותנו. ארוחת ערב נחמדה (ב18:00 כשעדיין לא היינו רעבים. אח״כ הילדים עשו השלמות במוטורהום), דיוויד נתן לשירה לנגן באורגן שלו וגם ניגן לנו להשלמת האווירה, גליה האכילה את הכבשים הקטנות חלב מבקבוק. רק ש…הבית היה חנוק מידי, החדרים לא מאוד נוחים והרגשנו שלא בנח לחלוק עם הזוג המבוגר את חדר האמבטיה והשירותים , כך שכולנו רצנו למוטורהום כל הזמן. הבנות ישנו לבד ברכב (שחנה בחוץ כי היה גבוה מידי מכדי להכנס לחצר הפרטית). בקיצור לא היה מוצלח במיוחד (ואת התיאורים הפיקנטיים שלי שחלקם לקוחים מסרטי אימה אשאיר לדמיון של הקוראים). למחרת קמנו ונסענו ל Bluff וכמובן שהצטלמנו בנק הדרומית ביותר בניוזילנד המיושבת. כולל שלטים עם המרחקים לנק׳ שוות בעולם. 4800 מטר לקוטב הדרומי. ירושלים לא בשלט. ממשיכים מזרחה, לאורך החוף הדרומי של ניוזילנד. כל האיזור הרבה פחות מיושב וגם הרבה פחות מתוייר משאר האיזורים ביבשת. בעיקר נופים של חוות חקלאיות, אינסוף כבשים ופרות, גבעות ירוקות וחופי ים עצומים רק בשבילנו. נכנסנו לאיזור שנקרא ״קטלינס״ שידוע בעיקר בחיות הים הנדירות שלחופיו. עצירה ראשונה ב Waipapa point, טיול קצר למגדלור יפיפה וממנו ניתן לראות אריות ים שרועים על החוף. כמובן כדי שיהיה לנו ״וי״ על אריות ים בטבע ירדנו כולנו אל החוף כדי לפגוש אותם פנים אל פנים. הראשון היה ישנוני למדי.תוך כדי הקפדה על החוק של ״10 מטרים מחיה ישנה ו 20 מטר מאקטיבית״ עשינו סלפי עם אריה ים. בדרך לאריה השני שפגשנו הילדים אספו צדפות צבעוניות וגדולות והאריה השני כבר היה הרבה פחות ישן מהקודם. הוא נתן לנו נעמה חזקה וסוף סוף יכולנו לדעת ״איך עושה אריה ים״ שכן עד אותו רגע הדעות היו חלוקות. חזרה לאוטובית. ארוחת צהריים בחניה לנוף החופים היפים. הילדים צובעים מנדלות ואנחנו מכינים את האוכל. עצירה אחרונה לאותו יום היתה ב Curio bay. שם ישנו יער גשם מאובן בן 170 מיליון שנים! מדובר בתופעת טבע ייחודית. בשלט במקום נרשם שיער העצים המאובן הוא שריד ליער הגשם האדיר שכיסה את ניוזילנד בשנים שהיא עוד היתה מחוברת ליבשת. פעילות וולקנית והצפות צמצמו את שטחה של ניוזילנד והיער נקבר תחת אפר וזרם בוץ. יותם והבנים ירדו למטה לחוש מקרוב את גזעי העצים המאובנים ואני שוטטתי ביער הקסום שממול. נמשכתי בעיקר לציוץ מיוחד של ציפור שלא יכולתי שלא להקליט ובעיקר לרצות לשמוע אותו שוב ושוב. (הבנות שקצת שבעות מנק׳ תצפית נשארו להמשך צביעה בחוברת במוטורהום). התמקמנו בקמפינג בהמשך הדרך. הבנים גילו את משחק ה risk בחדר משחקים הצמוד ואני והבנות מנסות לראות ״פרוזן״ באוטובית ולא כ״כ מצליחות כי הדיסק נתקע.

את הבוקר התחלנו בנסיעה למפלים חביבים בשם McLean falls, מסלול של 40 דק ביער קטן ויפה ובסוף מגיעים למפל מרשים. גליה לא מתרשמת, סף הקיטורים שלה עולה וצריך לשדל אותה ללכת. ממשיכים מערבה לSurt bay לתצפית על חוף שקט וגם שם פוגשים באריה ים מנומנם מתחרדן לו בשמש. מי היה מאמין שאריות וכלבי ים הופכים לדבר שבשיגרה עבורנו ?( כמו ליוויתנים וקנגרו באוסטרליה). מדהים בעיני. עוצרים לצהריים בעיירה awaka במסעדה ה״מועדפת ע״י המקומיים״ על פי הלונלי. במקום ריהוט עץ כבד וסבא נחמד שמנהל את המקום שדי מופתע לראות משפחה עם חמישה ילדים אצלו במסעדה. שבעים ומרוצים ממשיכים לנק הלפני אחרונה להיום: Nugget point גליה (שבד״כ אוהבת נגטס) כבר ממש שבעה מטיולים ומסרבת לרדת מהאוטו. אף אחד מאיתנו לא מוכן לפספס את הנקודה הזאת וכך אנו סוחבים אותה איתנו כשרב הזמן היא בוכה ומקטרת שנמאס לה מטיולים והיא רק רוצה להיות באוטובית. המגדלור שבקצה הגבעה מרוחק כקילומטר מהחניה והנוף מלמעלה עוצר נשימה! איים איים כמו מטילי זהב פזורים בים, מים תכולים ועשרות כלבי ים משתעשעים על החוף למטה. אחת הנקודות היפות ביותר שהגענו אליה ביבשת. כ100 מטר מהחניה של ה nugget ישנו חוף שנקרא roaring bay שמשמש מושבה לפינגווינים צהובי העין. עקב פגיעה בבית הגידול שלהם מדובר בזן נכחד ונדיר של פינגווינים. מאפיין אותו פס צהוב המקיף את ראשו מסביב לעין. שלושת הבנות נשארו ברכב ואני יותם והבנים הסתתרנו בבקתה (ואח״כ מחוץ לה) בהמתנה שיגיעו. עידו התייאש ראשון וחזר לאוטובית, אני אחריו ורק יותם ואורי שהתעקשו וחיכו שם קרוב לשעה שלמה זכו לראות את הזן הנדיר ! הבנתי שבהמשך המסלול יש עוד מושבה שלהם. מקווה שמי שלא ראה יראה שם. שמחים בחלקנו הגענו לקמפ הכי פשוט (וזול) שישנו בו עד עכשיו במקום שנקרא kaka point. גן משחקים קרוב יש, הילדים נעלמים לשעה ארוכה ואני ויותם יושבים עם הכוס יין שלנו מחוץ לאוטובית ונחים. רק אנחנו וציוץ הציפורים. החיים, אפשר לומר, די טובים בסה״כ. ביום האחרון שלנו בדרך הנוף הדרומית נסענו היישר עד דנידין. למעט עצירה אחת באגם חביב לארוחת בוקר במטרה להגיע לקמפ מוקדם ולאפשר לילדים יום לימודים. התמקמנו בקמפ של top10 מקסים עם שולחנות משחק צבעוניים פזורים ברחבי הפארק, בריכת שחיה מחוממת, מגרש גולף וחדרי משחקים לילדים. פגשנו את המשפחה האוסטרלית/הולנדית שזה כבר הפארק החמישי(!! ) שאנחנו חונים אחד ליד השני והבנות שיחקו ביחד עם הבנות שלהן בבריכה עד מאוחר… הילדים צופים ב״מת לחיות 2״ ולילה טוב.

Surat bay:

curio bay:

bluff:

waipapa point:

nugget point:

Maclean falls:

Fiordland

21.11

ההפלגה למילפורד סאונד היא אחת ה״must do ״ הידועות בניוזילנד והיא למעשה האלטרנטיבה היחידה לראות את הפיורדים של מילפורד סאונד מבלי לעשות טרק של 4-5 ימים עם עשרות קילומטרים. מבחינתי גליה היא תירוץ מעולה למה בחרנו בהפלגה ולא בטרק. הזמנו כרטיסים לאניה הבינונית ולא הגדולה, על פי המלצות, ולקחנו את זאת שנותנת לנו גם ארוחת צהריים שכן הילדים רב הזמן רעבים במשפחה שלנו. הלכנו על ההפלגה של הצהריים (12:30), על אף שהיא יקרה יותר וזאת כדי לנסוע את הדרך מהעיירה שישנו בה מבלי להשכים ב5 בבוקר כמו האחרים. בקיצור איך יותם אומר? טיול לוקסוס! הדרך לשם מרהיבה לא פחות מהפיורדים עצמם. הרים מושלגים, שדות ירוקים ומשטחים עצומים עם פריחה של הפרח שנפוץ בכל המדינה: דומה מאוד לתורמוס בצבעים של סגול, ורוד וצהוב. הייתי שמחה להביא כאלו לגינה שלנו ואני בהחלט הולכת לחפש זרעים ולהביא לארץ. בדרך עוצרים ב mirror lakes שאלו אגמים דמויי מראה נחמדים. חשבנו שנספיק לעצור בעוד נק בדרך אבל הגענו לחניה של הטרמינל ממש ברגע האחרון להפלגה. לשמחתנו מזג האוויר מאיר לנו פנים וכל סיפורי הבלוגים האחרים על גשם שלא פוסק במילפורד לא מתקיימים. מלבד רוח עקב התנועה של האוניה, המזג בחוץ מושלם. שמש נעימה ולגמרי מאפשר להיות בחוץ כל השיט. הנוף עוצר נשימה. פיורדים, למי שלא יודע, זה עמק צר ועמוק בין הרים שנוצר בד״כ מקרחון שחצב בסלע ויכול להגיע לעומק של 1000 מטר. ההפלגה עצמה מתחילה בין הפיורדים המרהיבים ויוצאת בסופו לים הפתוח. בשלב מסויים התחברנו עם הקפטן של האוניה (שפנה אלינו בשאלה מאיפה אנחנו וכך התחלנו שיחה נחמדה) וכך הוא דאג לעדכן אותנו ללכת לכיוון הנכון בספינה כשהוא צופה לראות ליוויתנים. 2 ליוויתנים עשו לנו מופע קפיצות נחמד לכל תשואות הקהל. ולמרות שראינו מאות (!!) באוסטרליה אנחנו שוב מתרגשים. קודם לכן חבורה של דולפינים ליוו את האוניה ומיותר לציין שכלבי ים על הסלעים כבר לגמרי לא מרגשים אותנו… הבנות זוכות לסובב קצת את ההגה של הספינה וכשההפלגה מסתיימת כולנו עייפים למדי, מדדים לכיוון האוטובית ומתכוננים לנסיעה לא קלה חזרה לעיירה TE anua. הדרך לפיורדים היתה ירידה אחת ארוכה ותלולה, דבר שלא הניח את מנוחתו של יותם כל השייט בידיעה שהעליה חזרה הולכת להיות לא פשוטה לאוטובית הלא צעיר שלנו.

אכן לא היה קל. אחרי כל כמה ק״מ טיפוס נאלצנו לעצור לתת למחוג החם מנוע לרדת חזרה למצב נורמלי ורק אז להמשיך. נסיעה של שעתיים הפכה לשלוש ועל זה יש להוסיף את הדרך הלוך. השיא היה לחצות את המנהרה של 1.3 ק״מ שכל כולה טיפוס תלול בתוך ההר כאשר התנועה היא חד כיוונית. כשאנחנו עוברים עוצרים את הרכבים מהצד השני ולכן אין נתיב עקיפה או משהו כזה. במקרה שאנחנו נתקעים זה לא נעים בכללללל. המעבר במנהרה לא עבר חלק, המנוע התחמם והתחמם והרגשנו שעוד רגע אנחנו נתקעים. ממש ספרנו את המטרים עד סיום הטיפוס וכשזה הסתיים ויצאנו מהמנהרה נשמנו לרווחה ועצרנו בצד רק כדי להרגע. ולמי ששואל: אין טעם ליצור קשר עם חברת ההשכרה שכן זה אוטו לא צעיר ואין עוד אחד כזה עם 7 מושבים לתת לנו. זה רק להחליף מנוע דבר שיכול לתקוע אותנו ימים שלמים במוסך וברור שלא על מוסך היינו רוצים לבזבז את הזמן שלנו. מתנחמים בזה שהאיזורים התלולים מאחורינו וממשיכים הלאה. עשינו עוד עצירה באיזור עם קרח שאפשר להגיע ולטפס אליו ועוד אי אלו נקודות נוף ואנחנו חזרה בעיירה.

Mirror lakes:

בדרך למילפורד סאונד:תמונות מההפלגה:

קווינסטאון – חיים על הקצה

18.11

עוד בארץ חברים הכינו אותנו לקווינסטאון. ״אם כל הדברים הכי משוגעים והאקסטרים שקיימים בעולם״. אמרו, וצדקו. זה התחיל לפני 30 שנה כשבחור בשם Aj Hacket קפץ את קפיצת הבאנג׳י הראשונה בעולם מגשר Kawara שסמוך לקווינסטאון. אותו בחור הפך לסוג של גיבור וסופרמן כשהתחיל לאתגר את עצמו בקפיצות באנג׳י ממקומות שונים בעולם (אייפל, מרכבל באלפים ועוד) חלק מהקפיצות היו ללא רשיון/אישור וגרמו למאסרו המיידי עלידי הרשויות מה שהפך אותו לגיבור בינלאומי. מאוחר יותר גם למיליונר כשבבעלותו החברה היחידה בניוזילנד שדרכה אפשר לקפוץ. (וכדי לסבר את האוזן: מחיר קפיצה בודדת 200$!!). קווינסטאון שהפכה בנתיים לבירת הבאנגי העולמית התפתחה לכיוונים נוספים של אקסטרים בניהם: קפיצת נדנדה מטורפת בגובה של 400 מטר מעל העיר, קפיצת באנג׳י כשאתה רכוב על אפניים/כסא ועוד כל מיני, סירות מנוע מטורפות שלוקחות אותך בתוך קניון צר וכמעט מתנגשות במצוקים, צניחה חופשית, כדורים פורחים ועוד ועוד

גם אנחנו קמנו לבוקר מרגש במיוחד. היום יותם ועידו הולכים לקפוץ לראשונה באנג׳י בדיוק באותה נק של הקפיצה הראשונה ב1988 מעל נהר ה kawara. יום קודם נרשמה אכזבה גדולה ובכי אצל השלושה האחרים שהתבשרו שהם לא במשקל ובגיל המתאים לקפיצה המדוברת. הובטח להם שהאקסטרים שמתאים להם ימצא בהמשך. אוטובוס תיירים מסיע את כל הקופצים (וצופיהם) כ25 דק נסיעה מהעיר אל הגשר. והלחץ וההתרגשות בשיאה. בעיקר אצלי. מיילא יותם שמבוטח היטב בישראל ולא מעט משכנתאות רשומות על שמו בפוטנציה להתבטל, אבל עידו? 😱. חמושות במצלמות אנחנו עומדות ביחד עם אורי בעמדת הצופים, ממתינות לקפיצה של הבנים. עידו באומץ רב קפץ ראשון (שהיה לדעתי הקופץ הכי צעיר שהיה שם כשאנחנו היינו) ויותם, אחריו, בחולצת הסופרמן שלו ובתנועת היד הנכונה של הגיבור קפץ . מלאי אדרנלין ומאושרים הם חזרו אלינו. בחתיכה אחת. אחרי ההסעה חזרה לעיר לקחנו take away של ההמבורגר הכי גדול ועם התור הכי ארוך שראינו אי פעם לאוכל. Fergburger הפך למוסד בקווינסטאון. 16 שעות ביממה הוא פתוח וכל הזמן יש תור לאורך הרחוב. ההמתנה אורכת כמעט שעה אבל ברור שאנחנו לא מוותרים. מצויידים במנות הנכונות אנחנו הולכים לאכול ליד האגם הומה האנשים (כאמור היום מתקיים המרתון בעיר).

19.11

היום תור ה״אמצעיים״ לעשות אקסטרים. כדי להגיע לגשר שממנו הם יזרקו את עצמם צריך לקחת את הרכבל לראש ההר שממש סמוך לפארק קראוונים שלנו. עולים ב״גונדולה״ לראש ההר ומשם הולכים לנקודת הקפיצה. כל אחד בתורו נקשר לרתמה ונזרק 47 מטר באוויר כשהעיר עצמה 400 מטר מתחתיו. יש מי שאמר שזה עוד יותר מפחיד מבאנגי. הילדים נהנו מאוד מהטירוף ואני עד עכשיו לא באמת מבינה איך אפשר להנות מהטילטול הזה של הגוף. אני לא חושבת שזה קשור לגיל (עובדה שיותם נהנה בבאנגי וגם הוא כבר לא ילד), מעולם לא אהבתי אקסטרים. (ואיך יעל אומרת״ אם היו משלמים לך 500$ כדי לקפוץ היית קופצת?״ אז התשובה היא ״לא, תעלי את הסכום״). וכאילו שהקפיצה של ה״אמצעים״ לא הספיקה להיום לקחנו את הרכבל הנוסף שמטפס עוד יותר גבוה בהר למתחם המזחלות המהירות שיורדות את ההר בגלישה מטה. שני סיבובים לכל אחד, כמובן. מאוחר הגענו חזרה לפארק לארוחת הצהריים הביתית ולקינוח פקדנו את סניף סטארבאקס המקומי. קצת רכישות של מזכרות , טיול קצר לאורך האגם שוקק החיים, משחק קפיצת טרזן מעל נחל וחזרה לקמפ. אחרי מקלחות הילדים מתארגנים על סרט בDVD של האוטובית ואני ויותם יצאנו לפאב אירי עם מוזיקה חיה והרבה אנשים שמחים. נעים להיות בחברת מבוגרים בלבד מפעם לפעם.

20.11

בוקר אחרון שלנו בבירת האקסטרים העולמית ואנחנו לא מרפים. בתמורה לכ550$ אנחנו נוסעים לנקודת היציאה של ה shotover jet. לאחר התלבטות האם גליה תעמוד בזה (היא בדיוק 5 ס״מ מעל הגובה המינימלי) והאם אני יכולה להנות מזה, החלטנו לצאת כולנו לאטרקציה. מדובר בסירת מנוע עם 800 כ״ס, דוהרת במהירות של 90 קמ״ש בתוך קניון צר עם מים בצבע טורקיז משגע אבל מי בכלל יכול להתפעל מהנוף כש"טסים" על המים? הסירה שטה בהמהירות עצומה ואנחנו צריכים להחזיק חזק כדי לא לעוף,הקור מקפיא את הפנים והמים משפריצים לכל כיוון. מפעם לפעם היא מסתובבת 360 מעלות לקול השאגות של הנוסעים. אורי יכריז בקול גדול שזה האקסטרים הכי טוב שהיה לו בטיול. שירה משאירה את הקפיצה שלה מאתמול במקום הראשון. ומה שלום גליה? אחרי שזה נגמר נראה שבסדר. 25 הדק שנמשך השיט היא היתה קפואה במקומה מבלי לזוז כששנינו אוחזים אותה שלא תעוף משני הצדדים. עוזבים את קווינסטאון דרומה לארץ הפיורדים וחונים ללילה בפארק המדוגם של הtop10 בעיירה TE Anau. קצת לימודים, 3 מכונות כביסה והולכים לישון. יום ארוך לפנינו מחר.

יותם קופץ באנג׳י:

<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
דה״:

קווינסטאון כולל התור להמבורגר:<<<
><<
p><
/p>

ריצת מרתון סיבוב שני

בואנקה גילינו שמרתון קווינסטאון מתרחש בדיוק בשבת שאנחנו שם. איזה מזל שהחולצה ומכנס הריצה האהובים עלי בדיוק סיימו כביסה ושהנעליים שלי כחדשות. אוכל לקום שוב פעם בחמש בבוקר ולהסחף באדרנלין של חברי הרצים, אריח את זיעתם, ארטב ממים שאחטוף בתחנות הרענון, אוכל/אשתה את הגועל הזה שנותן אנרגיה לגוף ואהיה בשנית בחווייה הזו של מרתון. ושוב אנו נמצאים 200 מטרים מנקודת הפתיחה של המרוץ. אם הייתי איש מאמין הייתי רואה בזה סימן משמיים. ככל הנראה מישהו מסמן לי שזה היעוד שלי. לרוץ מרתון. המזל שלי זה שאני איש לא מאמין ולכן כדרכי בקודש כמובן שכל זה לא יקרה. הנעליים כחדשות ולא בכדי, הרי אני לא רץ גם אם גליה נופלת מנדנדה בגינה הציבורית. והחולצה והמכנס נקיים ומוכנים לקפיצת הבנג׳י שאני מתכנן ליום המרתון. אז בעצם אולי אני זה שמסמן למישהו שם למעלה שאין מצב. בסופו של דבר ראינו את המרתוניסטים בדרך מהאוטובוס לבנג׳י וגם אחרי חמש שעות כשהלכנו עם שקית מפוצצת בהמבורגרים וצ׳יפס בדרך לפיקניק בעיר, נופפנו לשלום ועודדנו את הרצים תוך שאנו מפלסים דרך ביניהם לכיוון הארוחה הדשנה.

כשתגדל, ניסע שוב לשחק בלייק וואנקה

15.11

וואנקה ! איזה מקום… אנחנו מטיילים כבר למעלה מ4 חודשים ועברנו בעיירות ציוריות, ערים גדולות, כפרים ועוד כל מיני צורות התיישבות. בשום מקום (אולי חוץ מסידני..) לא ראיתי את עצמי גרה ומעבירה את החיים שלי לשם. יהיו הסיבות אשר יהיו. וואנקה זה המקום הראשון שבהתקיים מספר תנאים (שאכנס רק לאחד מהם מאוחר יותר) הייתי מעתיקה את חיי אליו. משהו באוויר פה עושה לי טוב. הרוגע הזה, השקט, (אולי 3 רחובות יש בעיר והיא עדיין שוקקת חיים) ,היופי שלא נגמר: אגם כחול, הרים בחלקם מושלגים, פרחים בכל פינה, בתי קפה נעימים ואנשים מסבירי הפנים (ולא רק התיירים שבניהם). כל אלו גורמים לי לרצות להשאר. ברגע של בדיחות דעת התחלתי להתעניין במחירי הנדל״ן באיזור :אז ככה, אם נמכור את הבית שלנו נוכל לקנות וילה מכובדת מאוד- עם נוף לאגם. יש כבר כמה שסימנתי 😀, ובעודף נוכל לא לעבוד בערך 3 שנים. עסק לא רע , לא? עכשיו צריך רק לשכנע את יותם. בקיצור- זה לא יקרה. אפשר להרגע. ברגע שני של בדיחות דעת הודעתי לילדים שאנחנו שוקלים לעבור לפה. יותם שיתף פעולה. כמובן שבקול גדול כולם רוצים להשאר בארץ והסיבה ברורה: משפחה וחברים. הלכתי צעד קדימה במשחק והודעתי שמלבד משפחות שני האחים שלי ושל יותם +הסבים וסבתות שיעברו איתנו (זה ברור) לכל אחד מאיתנו מותר לבחור משפחה אחת נוספת של חברים שתעבור איתנו. אז התחילו הויכוחים והתלבטויות את מי נעביר. אם יעל בוחרת חברה מסויימת היא מסדרת גם את אורי כי אח שלה חבר שלו וגם אותנו אז היא מעדיפה להשאיר לנו לבחור אותם… בקיצור היה שמח ברכב. ועכשיו ברצינות: קמנו בבוקר שמשי ביותר (מזג אוויר מושלם, כבר אמרתי??) בקמפ שממוקם במרכז ואנקה והחלטנו לעבור לקמפ פסטורלי יותר ופחות ממוסחר. אמנם פחות קרוב למרכז אבל נראה לנו שיהיה לנו יותר נעים שם וצדקנו. בlake view holiday park הרבה יותר קטן, הדשא ירוק יותר, השירותים והמטבח מבריקים והנוף קסום. (ערב קודם הגענו מאוחר והיה מלא). התישבנו לארוחת בוקר ויצאנו ל puzzling world שהוא למעשה מוזאון תעתועי ראיה נחמד מאוד לילדים ומבוגרים ובסופו אפשר להכנס למבוך גדול. התחלקנו ל2 קבוצות. מהר מאוד גליה התעייפה (ברור שלא אני, גליה) ופרשנו הצידה בדלת מילוט שגם אותה לקח לנו זמן למצוא. שירה בעקבותינו פרשה קצת אחרי. האחרים המשיכו במאמץ רב (חם מאוד בחוץ והמבוך כולו בשמש) אחרי כמעט שעה עידו ואורי חזרו וקצת אחריהם יותם ויעל פיצחו את המבוך. (זמן ממוצע של משפחות במקום, על פי השלט בכניסה, הוא 60-90 דקות כך שאנחנו בסדר גמור 👍🏽🇮🇱)

אחרי ארוחת צהריים זריזה באוטובית הילדים הגדולים הלכו לסרט (״תור״) בקולנוע המפורסם של וואנקה. הסיפורים מדברים על בחור צעיר ושאפתן, ללא אמצעים, שרצה לפתוח קולנוע בעיירה הקטנה. הוא פרסם מודעה שהוא ישמח לתרומה של ספות ישיבה, מכל סוג שהוא וכך הוא הקים אולם קולנוע שהמושבים שלו שונים ומגוונים: כסאות של אוטובוס, ספות איקאה, אמריקן קומפורט ועוד. בקיצור רעיון מקסים והביצוע לא פחות. הקטע הנוסף של המקום זה עוגיות השוקולד צ'יפס הגדולות שנאפות במקום ונמכרות לפי הזמנה מראש בזמן ההפסקה, כשהריחות מציפים את הקולנוע. בזמן שהגדולים היו בסרט אנחנו פקדנו את הגלידה הכי נחשבת בוואנקה (״פטגוניה״) ופגשנו שוב את הזוג המבוגר הישראלי מ״אורים״. אנחנו עושים מסלול דומה כך שכנראה עוד נפגש.. משם לגן שעשועים מקסים על האגם וב8 בערב (כמובן שבחוץ עוד אור מוחלט) הולכים לאסוף את הגדולים מהסרט.

16.11

אחרי ״יום עיר״ אתמול חוזרים היום לטבע. קמים במכוון מאוחר (זה לא קשה) מכריחים את הילדים לאכול ארוחת בוקר מלאה בלי לחפף ומודיעים כי ארוחת הצהריים תוגש רק לקראת ערב ויוצאים לדרך. היום נכבוש את פסגת הר רוקי. מדובר בטרק לא ארוך מידי (4 שעות למיטיבי לכת ו6 לאנשים כמונו שמטיילים עם ילדה קטנה) ,8 ק״מ סהכ אבל עם טיפוס רציני ותלול במיוחד. ההר עצמו בגובה 1500 מטר והטיפוס הוא של 770 מטר. היופי במסלול של הרוקי הוא הנוף שמתחלף לאורך המסלול: חלקים מסויימים הם בהרים ירוקים, חלקים בשדות צהובים, חלקים בצמחיה סבוכה כיער גשם ובסופו מגיעים להרים מושלגים. בדרך עוברים ליד תצפית אגם דיאמונד ומלמעלה אפשר לראות את הנוף המופלא של אגם וואנקה, של נהרות תכולים ועוד אי אלו אגמים. הטיול לא קל לרובנו, בטח לא לגליה. כל מי שפגש אותנו בדרך התפעל מהעובדה שהיא מטפסת כזה הר. בחלקים מסויימים יותם לקח אותה על הכתפיים אבל באופן יחסי לקושי של המסלול היא (ולמעשה כולנו!) עמדה בו בגבורה. קילומטר בערך לפני שמתחילים לטפס בצוק תלול יחסיתלפסגה אנחנו מבינים שהדרך עוד ארוכה ומתייעצים עם הילדים אם להמשיך. שירה, שבד״כ פחות מתחברת למסלולים ארוכים אמרה ״להמשיך״ ובלי מחשבה נוספת המשכנו לטפס. חזרנו לרכב לקראת השעה 17:00 עייפים ומורעבים היישר למסעדה בשם jack rabbit לארוחת שחיתות שווה שבהחלט הרווחנו ביושר (כולל מכונת גלידה עם תוספות חופשי חופשי לקינוח). חזרנו לקמפ האהוב שלנו ואחרי מקלחות החלטנו לצאת לדייט זוגי בוואנקה. השארנו את הילדים עם הסרטים בDVD וצעדנו ברגל 2 ק״מ לכל כיוון, בנוסף על כל מה שצעדנו היום, כדי לקבל קצת אלכוהול וזמן איכות זוגי. 💑

17.11

הבוקר אנחנו שוב לא ממהרים. על הפרק: תספורת לעידו (השיער שלו איבד כיוון לגמרי), שירה ואורי ביקשו לחזור שוב לפארק הסקייטבורד המקסים שמול האגם, קצת סופר ונסיעה לקווינסטאון. פינינו את הקמפ ב10:00 שעת הצ'ק אאוט המקובלת והלכנו לאכול את ארוחת הבוקר על גדת האגם, עידו הסתפר, הילדים החליקו בסקייטבורד (אני כל פעם מתפללת שיחזרו בחתיכה אחת אחרי התרגילים שהם עושים. בעיקר אורי שמועד לפורענות) , הבנות עוצרות לרכוש עוד פלימוביל לאוסף (ולנשמה) ויצאנו לדרך לקווינסטאון. גם הדרך הזאת משגעת עם לא מעט תצפיות על העיר מנקודות שונות בדרך. כולל נק׳ מעניינת שכל הבנים שמחו מאוד לעצור בה: גדר ארוכה ועליה תלויות ….. חזיות!!! יותם מיד עשה אחורה פנה והסתובב כדי לחוש מקרוב. מסתבר שמדובר ביוזמה של המלחמה בסרטן השד: גדר באורך 300 מטר בערך ועליה קשורות אלפי חזיות וכמובן תיבה קטנה לתרומה למלחמה בסרטן. כמובן שהוצאתי מהבית את אחת החזיות שבין כה רציתי לזרוק בסוף הטיול וקשרתי לגדר. 👙🎗

ממשיכים בדרך ועליה תלולה לפנינו. האוטובית שלנו נוטה להתחמם בעליות אך תכף מתקרר כשמתחילה הירידה. לא בעליה הזאת, שכן הטיפוס נמשך ונמשך והמחוג של חם המנוע כבר באמצע ה״אדום״ והטיפוס עוד לא נגמר. צד אחד מצוק , צד שני תהום, כביש דו סיטרי צר במיוחד ואנחנו מחליטים לעצור ולעלות עם 2 גלגלים על שול חצץ מאוד צר ולתת לרכב לנוח. 10 דק המתנה כשהמכוניות עוקפות אותנו בזהירות והמחוג לאט לאט יורד (וגם הדופק שלי), המנוע מתקרר. ממשיכים עוד מעט בטיפוס והנה מגיעה הירידה כשהנוף של קווינסטאון פרוס בפנינו אז כמובן עוצרים להצטלם. למרות שהאוטובית שלנו כבר לא ילד, ויש בו כמה קילקולים אנחנו אוהבים אותו. ככה זה כשצוברים חוויות ביחד. לאחרונה הבנו שאני ויותם מתייחסים אליו כמו תינוק שלנו. יותם מחליף לו קקי פפי, משקה אותו במים, מאכיל אותו. אני דואגת שיהיה נקי ושיהיה מי שיעיז להגיד עליו משהו רע… לא צפוף ולא נעליים! (שזה בערך כמו להגיד שהתינוק ביום הולדתו יפה תואר). השיא היה שקלטנו שאני שואלת את יותם כל פעם אחרי שהוא מרוקן את הביוב וממלא מים ״היה הרבה לרוקן?״ ״ היה צריך להוסיף הרבה מים?״ שקול לשאלות נוסח מרקם היציאות של התינוק וכמה cc אכל היום… מיילא! אז הגענו לקווינסטאון והתמקמנו בקמפ במרכז העיר. לא היתה יותר מידי ברירה, מחר יש מרתון בעיר והכל מלאאאאא כך שהוא הראשון שתפסתי בטלפון וברגע שאמרו שיש חלקה בשבילנו שילמתי. גליה לא מתרשמת מכל היופי מסביב ונתקפת (שוב) בגעגועים הביתה. ליבי יוצא אליה. מה עשיתי לה? כ״כ קטנה ואנחנו מטלטלים אותה כמעט חצי שנה שזה כ״כ הרבה מהחיים הקצרים שלה מחוץ לידוע והמוכר שלה. הרי מה היא בסהכ רוצה? את החברים שלה בגן, הצעצועים שלה והמיטה שלה. היא בוכה וחוזרת שוב ושוב על משפטים נוסח ״אני כבר לא זוכרת איך נראה הגן שלי. איך נראית החצר ומי החברים שלי. אני רוצה לחדר שלי בישראל עם יעלי״. ולמרות שאני יודעת שהטיול הזה זה הדבר הנכון והכל בסדר אני כ״כ עצובה. משאירים את הילדים בקמפ (הם זקוקים לזמן וויפיי וטלויזיה) ויוצאים לקיים את ההבטחה לגליה: ארטיק. קווינסטאון, בירת האקסטרים העולמית, אנחנו כבר כאן!

וואנקה:

puzzling world:

טרק להר ״רוקי״:

בדרך לקווינסטאון:

עוד שדות פורחים יש לפנינו עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות

13.11

מתעוררים לבוקר חדש בעיירה פרנ׳ץ ג׳וזף וכולנו מתרגשים. במידה ומזג האוויר יאיר לנו פנים (בעננות כבדה במיילא לא רואים כלום וכל הטיסות מעל הקרחונים מבוטלות) , ובמידה ולא ישאלו יותר מידי שאלות לגבי המשקל של גליה, כולנו נעלה לטיסה במסוק פרטי, רק שלנו, ונטוס מעל קרחון פרנץ׳ גוז׳ף. אנחנו צועדים מרחק הליכה קצר מהקמפ לעמדת ההמראה של המטוסים ונרשמים לטיסה המיועדת. הבחור בדלפק מסתכל על גליה בעיניים בוחנות וכבר מסמן לנו שיש סיכוי שהיא נחשבת לנוסע(מעל 15ק״ג). בהתאם לנהלים, כך מסתבר, הם שוקלים אותנו אחד אחת (במקום השקילה הרגילה שלי פעם בשבוע?😜) כשמגיעים לגליה אני מתחילה להפשיט אותה ולחלוץ לה נעליים, אולי זה יעזור. אבל הבחור לא נותן לזה ״לעבור לידו״ ומבקש לשקול אותה עם הנעליים והבגדים שכן היא עולה איתן לטיסה לא? בקיצור לא הצליח לי הפעם! וגליה…. שוקלת כמעט 19. גורלנו עדיין לא נחרץ. הוא אומר שהוא הולך לבדוק שוב בנהלים ויחזור אלינו. אנחנו ממתינים. ואני חושבת ״שיווקית״ ומתארת לעצמי שלא יוותרו כך על הכרטיס של יותם (שישאר איתה במידה ולא תעלה) ויוציאו מסוק עם כסא פנוי. כשהבחור חוזר אלינו עם תשובה שלילית (לא ניתן להטיס את כולנו ביחד) וכולנו קצת מאוכזבים, יותם, בכובע של חוקר תאונות אוויר עכשיו, מודיע שהוא דווקא הרבה יותר רגוע. החברה לא ״מכופפת חוקים״ ושומרת על הבטיחות אז יש סיכוי שגם נשרוד את הטיסה הזאת ולא נספק עבודה לחוקרים. גליה שכבר התכוננה לתרחיש דווקא מאוד מאושרת מזמן האיכות שתהיה לה עם אבא על הקרקע. ויותם מצידו לא מתרגש מאוד מטיסה מעל הקרח, הרי הוא טס עשרות פעמים מעל החרמון. (יחי ההבדל⛄️). אני מודה שלא היה מזיק שהוא יהיה איתנו גם על הטיסה, אין ספק שהוא יכול יותר להועיל מכל אחד מאיתנו במקרה חירום כזה או אחר ובנינו, סומכת עליו יותר מהטייס הצעיר שהטיס אותנו. אבל כמובן שבלי כל חשש אנחנו עולים על המסוק, חמושים במצלמה ומשקפי שמש ונהנים מהמראה המרשים של הקרחון ונוף ההרים המושלגים שסביבו. אחרי 10 דק טיסה נוחתים על השלג באחת הפסגות, קצת תמונות, קצת משתעשעים בשלג וחוזרים חזרה לעיירה הקטנה. אבא וגליה אכלו ארוחת בוקר שווה וגלידה לקינוח ומוכנים, יותר מתמיד, לטרק של היום: צעידה לראות את הקרחון. שביל הליכה של שעה מוביל אותנו בדרך לנק׳ התצפית. בדרך הרי ענק שחורים עם מפלים פזורים לאורכם ובאמצע עמק רחב עם אבנים שחורות. הבנים בונים רוג׳ום (שאח״כ הבנות ברגע של השתטות מפרקות, אבל אנחנו לא נותנים לזה לאפשר ריב) אנחנו מגיעים לקרחון ורובנו כבר לא מופתעים, הרי לפני כמה שעות ראינו את זה מהאוויר. ולמרות זאת המראה קסום. הדרך חזרה מעייפת ואנחנו מגיעים לקמפ היישר לארוחת הצהריים המאוחרת (כרגיל) שלנו. יותם מכין במטבח המשותף מוקפץ טעים וכל אחד מתפנה לענייניו. בערב החלטנו לצאת, רק שנינו, לבר המקומי (moon) ולשם שינוי החלטנו להציע לעידו, הבוגר שבחבורה, להצטרף אלינו. הוא כמובן שמח ואת אחריות השמירה על ה״אחים״ העברנו ליעל. הם מצידם תכננו לצפות בסרטים עד שנחזור. היה כייף לשבת עם הבכור שלנו בבר. אמנם הוא יכול היה לשתות רק קולה אבל הברמן דאג למזוג אותה לכוס בירה 1/2 ליטר כך שהמראה חביב. מסביבנו מלא צעירים וצעירות, backpackers בהגה המקומית,שמחים ושמחות ואנחנו לא מפסיקים להזכר בתקופה שהיינו בגילם… מספרים לעידו על הטיולים שלנו: הטיול ״אחרי צבא״ שלי (והחל״ת של יותם) לדרום אמריקה(1996) ואחכ הטיול להודו ונפאל (1998) ורגע לפני ההריון עם עידו ויאטנם ותאילנד (2001). אין ספק שראינו ואנחנו עדיין רואים עולם, אז למה אני מסתכלת עליהם בגעגוע? אולי לגיל הזה,שלא יחזור? אולי כי הם לא מסתובבים עם התוספת הזאת של 5 ילדים והאחריות שיש לנו עכשיו? טיילנו עם תקציב מצומצם וישנו במקומות מעופשים, אבל לכל טיול היה את הקסם שלו. ובנימה נוסטלגית זאת חוזרים לאוטובית החמים שלנו. הילדים בסדר. קצת מקנאים בעידו אבל יעבור להם וכולנו נלך לישון.

14.11

למחרת בבוקר נסענו לראות את הקרחון התאום: פוקס. בדרך עוצרים לעשות את המסלול המעגלי סביב אגם matheson . האגם נחשב למצולם ביותר במדינה ודרכו ניתן לראות את ההשתקפות של הר קוק המתנשא מעליו. כמובן שלא ביום ובשעה שאנחנו הגענו. יש רוח ועננות קלה כך שאין בכלל השתקפות. אנחנו חוזרים באמצע המסלול חזרה לאוטובית. ממשיכים לקרחון פוקס. גם אליו מגיע שביל הליכה בתוך הרים משני הצדדים והנוף דומה לזה של אתמול. אנחנו צועדים כ2 ק״מ ובסוף יש עליה יחסית תלולה עד שמגיעים לנקודת התצפית. בעיני הוא פחות מרשים מאחיו התאום. הקרחון כל הזמן נמצא בתזוזה ולפני 200 שנה הוא היה הרבה יותר עצום מהגודל הנוכחי שלו. סמוך לנק התצפית אנחנו פוגשים זוג ישראלים מבוגר מקיבוץ אורים (כמעט לראשונה בטיול שאנחנו פוגשים ישראלים) ואחרי כמה דק של שיחה אנחנו מתחילים ביחד את הצעידה חזרה לחניון. לשלושת הבנות יש עכשיו אוזן קשבת לכל הסיפורים והחוויות שעברנו בדרך ולזוג הנחמד יש קצת זמן להרגיש שוב ״סבא וסבתא״ מאז שעזבו את הארץ לפני כחודש. עוד באותו יום אנחנו לוקחים כיוון לואנקה. (כן, כן אותה עיירה מהשיר של קרן פלס ״לייק ואנקה״). הדרך פתלתלה אבל הכי יפה שיש. מרגשת. היופי ניכר בכל כיוון שמסתכלים אליו ואנחנו לא מסוגלים שלא לעצור לפחות פעמיים שלוש כדי לצלם ולהצטלם עם הנוף. מגיעים רק ב7 בערב לעיירה, מתמקמים בקמפינג שסמוך למרכז העיר וצועדים למרכז לחפש מסעדה פתוחה. העיירה יפיפיה! אגם כחול עם הרים מושלגים סביבו, טיילת מטופחת לאורך האגם ובתי קפה ומסעדות קטנות לאורך האגם. אני מאוהבת במקום. על אף שמחשיך ממש מאוחר ( קרוב ל10 בלילה !!) המסעדות מפסיקות להגיש אוכל בערך ב8:30 ואנחנו קצת באיחור. חוזרים מאוכזבים לקמפינג ומזמינים דומינוס פיצה עד פתח הקמפינג. לילה טוב ואנקה❤️

קרחון פרנ׳ץ ז׳וזף מהאוויר ומנק׳ התצפית:

קרחון פוקס (שימו לב לצמות!!):

בדרך לוואנקה:

מערבה מכאן, עומדים צוקים ומחכים, ומחכים

11.11

הבוקר התעוררנו לצליליו של sting ולפנינו יום ארוך וגדוש בנסיעה ואטרקציות לכיוון החוף המערבי. תחנה ראשונה buller gorge. מדובר בעוד ערוץ נהר יפיפה עם מים ירקרקים ומסלול נעים סביב לנהר כאשר האטרקציה העיקרית באיזור זה ה swingbrige שהוא למעשה גשר הנדנדה הארוך ביותר בניוזילנד. (160 מטר). לאף אחד מאיתנו אין פחד גבהים ואנחנו חוצים אותו ללא כל חשש, כולל גליוש שבשלב מסויים אף מדלגת עליו קדימה לבדה ומרשימה חבורת תיירים חוששים שאמרו שאם היא מסוגלת אז גם הם. לגדולים שלי, שלא מפספסים אף אקסטרים אפשרי,כמובן שזה לא מספיק והם עושים את הדרך חזרה במקום על הגשר באומגה מעל הנהר (תמורת תשלום, כמובן). ממשיכים מערבה לתחנה הבאה: Westport שמפורסמת בזכות מושבת כלבי הים שישנה בחוף Tauranga שסמוך לה. אנחנו צועדים לנק׳ התצפית וצופים בייצורים המוזרים האלו מרוכים על הסלעים, משתזפים, משכשכים במים, משחקים ושוחים. אין ספק שזה ״וי״ רציני על כלבי ים בטבע המופלא הזה שאנחנו עדים לו. תחנה שלישית, סמוכה לכלבי הים הוא איך לא, המגדלור המקומי. יותם ואורי מטפסים על גבעה ומתקרבים אליו לצלם, בזמן שאני מכינה ארוחת צהריים בנוף המושלם. הילדים עורכים שולחן מחוץ לקראוון וכולנו, כרגיל, מחסלים עד הפירור האחרון. בנקודה הזאת אנחנו מתחילים להדרים ונוסעים בכביש שנכנס לעשרת הכבישים היפים ביותר בעולם של הלונלי פלנט רק שבלונלי רשום שרב האנשים לא נהנים ממנו כי זהו איזור גשום ביותר, רב ימות השנה. כמובן שלא כשאנחנו שם. השמש (טפו טפו חמסה) מאירה לנו פנים וזורחת. תענוג של מזג אוויר. מי אמר שלא הכי שווה להגיע לניוזילנד באביב?? הדרך פתלתלה ועוברת סמוך לצוקים עצומים מצד אחד וחופי ים טזמן בצבעי טורקיז,בצד השני, גבעות ירוקות. חלום. תחנה רביעית (ואחרונה להיום, לפני הקמפ): העיירה Punakaiki שידועה בזכות ״סלעי הפנקייק״ והנקרות שבה. אלו סלעי גיר שהתעצבו במשך השנים בתהליך שחיקה שיצר להם את המראה שאמור להזכיר לנו ערימות של פנקייקס. אנחנו לא לגמרי רואים את הדימיון אבל מסכימים שהמקום מרשים מאוד בעיקר בשעת הגאות (כשאנחנו שם),אז נכנסים גלי ים לתוך הפתחים תחת לסלעים וניתזים דרכם בעוצמה דרך הניקרות. עייפים מהיום הגדוש אנחנו מגיעים לקמפ שלנו בעיירה גריימאות׳ ומתמקמים. הילדים כמובן לא מסתפקים ביום הגדוש ולא עוזבים את כריות הקפיצה והטרמפולינות שבפארק עד אחרי שמחשיך.

12.11

עוזבים את גריימאות׳ וממשיכים להדרים. תחנה ראשונה העיירה הוקיטיקה שנראית מנומנמת משהו בחודשים האלו של השנה. עוצרים בחוף שיש בו סחף של ענפים וצמחים ואנשים נוהגים לפסל שם את שמם ולהשאיר חותם. לא אנחנו הפעם. מצטלמים עם הסמל הרשמי של העיירה על החוף (שמה כתוב מענפים ) וממשיכים למסלול הליכה קצר בערוץ הוקיטיקה (Hokitika gorge). קניון קטן ומרהיב שמלא במי הקרחונים התכולים של נהר הוקיטיקה. למים מתווספים אבק סלעים שישנם שם ומוסיפים גוון לבנבן למי הנהר והצבע מדהים: טורקיז לבן. אנחנו מגיעים לנק שבה אפשר לרדת לנהר ואחרי כמה תמונות בורחים משם הרחק מזבובי החול המטרידים ( יש לנו זכרון מר מהם עוד מהארלי ביץ׳ באוסטרליה). ממשיכים להדרים עד העיירה פרנ׳ץ ג׳וזף שם ניתן לראות את אחד משני הקרחונים המפורסמים של ניוזילנד. מתמקמים בקמפ בשם rainforest עם וויפי חופשי ובלתי מוגבל ( בעיקר בשביל עידו שזקוק לזה יותר מכולנו) ונרשמים בקבלה לטיסה מעל הקרחון כבר מחר בבוקר שכן צפוי מזג אויר מתאים. במסוק יש שישה מושבים בלבד, מלבד הטייס, ורק אם גליה יושבת על אחד מאיתנו נוכל לטוס כולנו. כדי שגליה לא תחשב כנוסעת עליה לשקול עד 15 ק״ג. אם אני זוכרת נכון היא יותר לכיוון 18 ק״ג אבל בעצה אחת עם פקידת הקבלה אנחנו נרשמים ומקווים שלא יקפידו בגלל 2-3 קילו. לילדים אנחנו מגלים על ההפתעה רק אחרי ארוחת הערב ולמרות שנשמעו קריאות שמחה נראה שהם לא ממש הופתעו כי כנראה שמעו אותנו מדברים בנינו על העניין. אמא שלי תמיד שואלת אותי ״אחרי כזה טיול ממה ישאר להם להתרגש ולהתלהב בטיולים בארץ ובעולם? את הכל הם ראו ועשו כבר״ ואני אומרת שילדים לא באמת צריכים טיסה על קרחון כדי להתרגש גליה הכי מתרגשת מגני שעשועים (נו טוב, גם מבנים בני גילה), את הבנות הכי מרגש לתכנן את מסיבת הפיג׳מות הבאה שיעשו עם החברות שלהן, אורי חובב אקסטרים מכל סוג שהוא (לא חובה להגיע עד ניוזילנד בשביל זה) ועידו? תנו לו את משחקי המחשב שלו והסלולרי והוא מאושר. כמה מהטיול הזה ייחרט בזכרונם? עם כל זאת, אין לי ספק שדי הרבה. ברור לי שהחוויות האלו שהם צוברים הם חלק מהעיצוב האישי שלהם ובטח ובטח חוויה מגבשת לכל המשפחה שתלך איתנו לעד.

:buller gorge swingbridge

כלבי ים בWestport:

סלעי פנקייקס:

חוף הים בהוקיטיקה:

hokitika gorge:

בדרכי,הולכים איתי,נופים וניגונים

9.11

הבוקר צריך לעמוד בזמנים שכן בשעה 9:00 צריך להתייצב בדלפק של חברת willson מעבר לכביש כדי לקחת את הסירה לטרק של אייבל טזמן שנחשב לאחד הטרקים היפים ביותר בניוזילנד.  (אייבל טזמן הוא האירופאי הראשון שדרך על אדמת ניוזילנד). מי שרוצה לעשות את כל הטרק צריך לשריין 3-5 ימים (51 ק״מ). אפשר להכנס ברגל, לחתור בקיאק לאורך החוף או לשוט ב״סירת מונית״. אנחנו בחרנו באופציה של הסירה, לעצור בדרך ולעשות את חלקו. בחרנו ללכת מנק׳ שנקראת  tonga quarry ועד medlands beach. סה״כ 5 ק״מ. עם הסירה אנחנו שטים עד נק׳ הסיום של הטרק ובדרך חזרה אנחנו יורדים בנק׳ ההתחלה שבחרנו. השייט מתחיל ב split apple rock 🍎. אבן עצומה חתוכה במרכזה לשני חצאים. דומה לתפוח חתוך. ממשיכים לנק׳ תצפית על מושבת כלבי ים ותכף כולנו מזהים את הכלבים השחורים רובצים על האבנים ותופסים קצת שמש. חלקם שוחים לידנו והמראה משובב. הטרק עצמו עובר דרך איזור מיוער ויפה, המשקיף על חופים זהובים ועל ים כחול צלול. בדרך עוברים במפלים קטנים, גשרים ונחלים. קצב ההליכה של הילדים משתפר מטיול לטיול ואנחנו מגיעים לנק הסיום שעה לפני הזמן. בסירה חזרה חלקנו נרדמים וכשמגיעים לקמפ, אחרי מקלחות (ומכונות כביסה) אנחנו צועדים לפאב הסמוך לארוחת ערב שווה במיוחד. כולנו מורעבים ו״מנקים את הצלחות״ כמו שצריך!

10.11

הבוקר נפתח עם מוזיקה עברית שקטה שיותם שם לכולנו באוטובית ואחד אחת התעוררנו לעוד בוקר עם שמש נעימה ולהמשך הטיול. הילדים הלכו שוב לאומגה לכמה סיבובים אחרונים ביותר ועזבנו את קייטריטרי לכיוון שמורת נלסון.  בדרך עצרנו, כרגיל, להצטיידות בסופר המקומי בעיירה הסמוכה ומעבר במרכז מבקרים הקרוב להמשך התכנון של הטיול. בחנות יד שניה שהיתה ממש ליד הצטיידנו בטוסטר מועך ב6$,על מנת לשדרג את ארוחות הערב, באולר לעידו ובבובת ארנב לגליה בדולר! ממשיכים בנסיעה ומגיעים לקראת הצהריים לאגם רוטוהיטי הקסום שהנו חלק משמורת Nelson lake. הרים גבוהים , חלקם מושלגים חלקם ירוקים נשפכים אל תוך המים, גשר עץ ומתחתיו מאות צלופחים עצומים, ברבורים שחורים, ברווזים ובעיקר מראה מרשים מאוד. הילדים מתרגלים זריקות של אבנים לאגם בזמן שאנחנו מכינים ארוחת סטייקים והמבורגרים שווה. שבעים ומרוצים אנחנו עושים מסלול מעגלי של 4 קמ לצד האגם כאשר המטרה של כולנו ברורה: לראות את ציפור הקייוי במציאות! ישנו שלט בכניסה למסלול שזה איזור קיווי ואנחנו מפתחים ציפיות. זה המקום לציין שמדובר בציפור נדירה, בסכנת הכחדה, על שמה נקראים הניוזילנדים ושמאוד קשה לראות אותה בטבע. היא יוצאת בעיקר בלילה ורק באיזורים מאוד מסויימים. הבנים הולכים קדימה בשקט מופתי כדי לא להבהיל את הציפור הנדירה, בזמן שהבנות כמובן רוצות לדבר ולקשקש (מדהים איך אחרי 4 חודשים 24/7 ביחד לא נגמר להן על מה!). אני גליה ויותם מצטרפים לבנות ומחכים לסימן מהבנים שאמורים לאתר את הקיווי. עידו מסתבר הצליח לראות אחת אבל לפני שהספיק לשלוף את הסלולרי ולצלם או לקרוא לנו היא ברחה חזרה לשיחים. מאוכזבים למדי אנחנו חוזרים לאוטובית, משלמים על נק׳ חשמל בקמפ הסמוך לאגם ומתמקמים. זה המקום לציין ש״מפעל ההזנה ״ (כך יותם קורא לדרך שלנו להאכיל 7 אנשים מסביב לשעון במהלך המסע) כולל גם קפה ומאפה של אחר הצהריים. אז עכשיו זו שעת הקפה. גליה ספק מאכילה ספק רודפת אחרי הברווזים והגדולים במשחקי קופסא/ סלולרי. על כולנו עוברים אחהצ וערב רגועים.

טרק אייבל טזמן:

<<<<<<<<<<<<
אוונים: אומגה ותכנון המשך הטיול:

<<<<<<<<<<<<
יטי:

רוח רוח רוח רוח, למה לא תישכב לנוח

7.11

עוזבים את הפארק הפסטורלי בפיקטון לכיוון העיר נלסון ובוחרים בדרך הפתלתלה בשם queen sherlot road. היות ובחרנו שלא לעשות את הטרק של queen sherlot לפחות נצפה בחלק ממנו בדרך מערבה. הדרך מפותלת מאוד ויעלי לא מרגישה טוב בנסיעה. האוטובית מטלטל מצד לצד ויש לו את הנטיה להתחמם כשהעליה קשה לו מידי. אנחנו מקווים שתכף תגיע הירידה ועוצרים בצד הדרך בנק נוף מקסימה לארוחת בוקר פנקייקים שאני מכינה במקום (הכי כייף קראוון! כל הבית איתנו בכל רגע. אין ספק שזה נח). מגיעים רק לקראת ערב לנלסון ולאחר עצירה ב I site המקומי כדי לשמוע איזה טרק של אייבל טזמן הוא הנכון לנו, אנחנו ממשיכים לאתר קראוונים שנושק לחוף הים לארוחת צהריים מאוחרת במיוחד (17:00).  הילדים עוד הספיקו לנצל את הכרית קפיצה העצומה שבפארק לפני שהתחיל הגשם. הם הכירו שם משפחה עם 6 ילדים מהודו והיה נראה שהם נהנים לשוחח איתם. הגשם התחיל בבת אחת וכולנו חזרנו רטובים לאוטובית: מי מהמגרש משחקים, מהמטבח או מהשירותים. ארוחת ערב קלילה , סרט ולישון.

8.11

את הפארק קראוונים שסמוך לנלסון בחרנו בגלל הפסטורליות שבקרבה שלו לים ובהמלצה של הבחורה שעזרה לנו ב I site המקומי. הגשם התחזק במהלך הלילה והרוחות ממש טלטלו את האוטובית שלנו מצד לצד. יותם אמר לי שגם רוח חזקה לא תצליח להפוך אותנו ולכן לא נתתי לזה להפריע לשנתי יותר מידי (למרות ששמעתי את הרוח העזה והגשם שלא פסק כל הלילה).  יותם לא אמר שעץ שנמצא בדיוק מעלנו כן יכול לעוף ברוח חזקה ולהרוג אותנו מבלי להפוך את האוטובית. כנ״ל גאות מטורפת מהים הצמוד. מסתבר שבאמצע הלילה כבר היה נראה שהמים עומדים להגיע למחנה וכבר שקלו פינוי של כולנו ואילו העץ שסוכך בדיוק מעל החלקה שלנו נסדק ברוחות ונמצא כעת בסכנת נפילה. כשיצאנו מהאוטו בבוקר כבר הקיפו אותנו מומחים לענייני עצים למיניהם שבאו לבדוק האם יש לנסר את העץ עוד היום וכמובן שביקשו מאיתנו להזיז את האוטובית לחלקה אחרת. החלקה שלנו גודרה במיידית וסומנה כאיזור סכנה. טוב, אז אם לא נטרפנו ע״י תנין באוסטרליה נמות בשנתינו בסופה בניוזילנד. 😱. את היום התחלנו במשחק מיני גולף נחמד שבפארק קראוונים שלנו. משחק שנמשך עד 12:00 בצהריים ואני רק אציין שאני הפעם לא במקום האחרון (גליה אחרונה ואני אחריה). מהפארק נסענו למוזאון wow בעיר נלסון שמציג אוסף מרשים מאוד של רכבי אספנות החל מפורד מודל T , רולס רויס ועוד.. כמו כן אוסף של ״אמנות לבישה״: בגדים מיוחדים שאמנים מייצרים ומשתתפים בתחרות שנתית. שתי התערוכות מרשימות ואנחנו ממשיכים הלאה לפיקניק על חוף הים. בולונז טעים, במיוחד כשרעבים. ממשיכים בנסיעה לעבר העיירה Kaiteriteri, שם נעדיף ללון את הלילה לפני שעולים מחר על הסירה בסמוך לפארק שתיקח אותנו לעבר הטרק המפורסם של אייבל טזמן. סמוך לפארק יש אומגה מגניבה והילדים מבלים בה את שעות אחה״צ מבלי שמרגיש אותם ולמרות שזה לא היה חובה, ורק כדי לראות איך זה מרגיש, לקחנו הפעם ביקתה בנוסף לחניית ה powerd של האוטובית. הסידור הלילה: הילדים ישנים באוטובית ואנחנו בבקתה (אולי גליה תצטרף אלינו). הבקתה והחלקה סמוכות זו לזו כך שאין חשש שהילדים יעשו מסיבה באוטובית ויעירו את השכנים מבלי שנרגיש. הולכים לישון הערב מוקדם. מחר יום טיול ארוך. לילה טוב.הקמפ בפיקטון:

<<<<<<<<<<<<<<
ו בנלסון שהוגדרה כ״מקום מסוכן״:

<<<<<<<<<
w בנלסון:

<