תעשה כביסה, צא למסע, תתחיל לעוף

1.11

לאחר ביקור בI site המקומי (למעשה כך נקראות נק׳ המידע לתיירים הפרושות בכל רחבי ניוזילנד) והתייעצות פנימית בנינו הוחלט שלטרק של הtongariro crossing יצא יותם עם מי מהילדים שמעונין לצאת וזאת בלבד שהוא מכיר ומבין את הקושי שבמסע. (21 קמ כולל לא מעט טיפוסים קשים וירידות תלולות) הבנים בכלל לא חושבים פעמיים (עידו אוכל את זה בלי מלח וגם אורי. על אף שאני קצת דואגת לרגל ימין שלו שכן אחרי ששבר בתחילת הטיול את השמאלית נקע את הימנית באחת הטרמפולינות לפני כמה ימים). שירה מודיעה שברור שזה לא מתאים לה ויעל מתלבטת מאוד. המעטתי בערכה כשחשבתי שההתלבטות איכשהוא קשורה בפחד להפסיד את הכייף של מי שישאר עם אמא במחנה. אז זה לא רק הקושי בטרק שהפחיד אלא בעיקר הפחד מהתפרצות הר הגעש בדיוק בזמן שהם יהיו עליו. הסברתי (בלי לנסות לשכנע) שבמקרה של התפרצות גם אלו ששוהים במחנה למטה חשופים ללבה הרותחת והראתי לה את השלט בכניסה למחנה שמורה לאין יש להתפנות במקרה התפרצות. (האחרונה היתה ב2013). ערב קודם אף הקראתי פוסט של מישהו שעשה את הטרק ומתאר את הקושי שבטיפוס אך עם זאת את המראות היפים והסיפוק שבטרק מסוג זה. יעל מחליטה להצטרף ואנחנו נרשמים להסעה שתיקח אותם לתחילת הטרק ב7:00 בבוקר למחרת. את הדרך חזרה מנק הסיום של הטרק למחנה נעשה עם האוטובית שלנו מה שאומר שאני צריכה לנסוע לנק הסיום לאסוף אותם. זה הזמן בשבילי להתחיל לנהוג במוטורהום. קצת מפחיד אבל אין לי ספק שאני מסוגלת. מעבר לכביש,ליד המחנה, יש טרק של 8 ק״מ לtaranki falls והיות ומזג האוויר לטובתנו, אנחנו יוצאים כולנו למסלול המקסים שלמרגלות הר הגעש שחלקו מכוסה קרח. המפלים עצמם נחמדים מאוד, לא משהו שלא ראינו בעבר, המסלול עצמו עוד הרבה יותר מרגש בעיקר ההרים המושלגים שמצידנו. לגדולים זה תרגול מצויין לקראת מחר ואפילו גליה כבר הולכת בקלות מרחקים כאלו. בסיום המסלול אנחנו מתרגלים לראשונה את הנהיגה שלי בצד שמאל עם האוטו העצום ומלבד כמה פסילות שיותם ספר לי בגין עליה על השול משמאל העניינים זורמים כשורה. אולי ישיבה במשך כמעט 4 חודשים ליד הנהג בצד השמאלי של הכביש עושה את העבודה. אנחנו נוסעים לעיר הקרובה להערך עם מזון לטרק שלמחרת ולתדלק ,ולאחר עצירה בסניף בורגר קינג המקומי (ברגר קינג נבחר לאהוב על כולנו על פני כל האחרים ביבשת, לרב נעדיף אותו באוכל מהיר) אני נוהגת את הדרך חזרה למחנה (כמעט שעה נסיעה). הלילה הולכים לישון מוקדם. ההתרגשות לקראת מחר מורגשת אצל כולנו. 

2.11

הבנים ויעל משקימים ואני בקושי ישנתי הלילה מהתרגשות בשבילם ועוד אילו מחשבות טורדניות על דברים שקורים בארץ. הם מתארגנים בשקט, לא להעיר את שירה וגליה ואחרי נשיקות חיבוקים (״לא שכחת את הירקות?״..) הם יוצאים לדרך. אני מצליחה לחזור לישון עד כמעט 10 בבוקר ומעירה את הבלונדיניות. היום כולו הוקדש למכונות כביסה, שטיפת כלים שהצטברו, החלפת המצעים של כולם, הליכה לשלושה בתי קפה שונים עם הבנות ולגלות שהם סגורים☹️,סידור הארונות העליונים (שדקה אחר כך התבלגנו שוב), הכנת ארוחת צהריים והכנות לארוחה של החבר׳ה שחוזרים מהמסע כולל הזמנות אישיות (אורי שניצלים, יותם ועידו קציצות ברוטב ויעל קציצות מטוגנות). בקיצור חוסר פרופורציה משווע. נשים וטף במחנה הגברים הולכים לטייל בהר. 😬

הנהיגה לנק׳ האיסוף עברה כמעט חלק (בסוף יש שביל עפר צר וכשבא רכב עצום לפני נאלצתי לרדת מעט לשול כך שהאוטובית פגש מעט מהגדר. מיילא). חיכינו בהתרגשות לחבורה שתחזור.למעשה זו הפרידה הכי ארוכה שהיתה לנו מהם ב4 חודשים האחרונים. הם חזרו צוהלים, שמחים ומעט כאובים. חבוקים כאילו שבו מהקרב, שבנו כולנו למחנה לארוחת ערב עשירה ולישון מוקדם מהרגיל. כוללללם עייפים.