Tongariro alpine crossing 02.11

הסיפור של אורי:

בבוקר קמנו היתארגנו ויצאנו. מטיילים רבים באים אחרינו שלא לאחר את האוטובוס הראשון. כולם ניכנסים לבושים ״12 שכבות״ ושתי כפפות. נכנסים ומסתכלים דרך החלון כשברקע קולות של הנהגת האומרת ומזהירה מפני הקושי. יורדים מהאוטובוס בשעה טובה ומתחילים ללכת. הליכה בין שני צוקים בלי שאלות ״אבא נטפס על ההר הזה?״. מתחילים ללכת ושמים לב לשלטי ״ה 1 קילומטר עבר״. עוברים את השלט ושמים לב לדרך הארוכה של המטיילים המיקצוענים. אבא אומר שכל שעה תיהיה הפסקה אבל כולנו ידענו שלא נעמוד בזה אבל בכל זאת עשינו את זה. עלינו מדרגה אחת וכבר יש נוף מרהיב מאחורי הגב. עצירה ראשונה למים ופרי בזמן שהאחרים עוקפים אותנו בלי מאמץ. אחרי שתים שלוש ק״מ מגיעים לעליה גבוהה מאוד!!  בתחילתה עומד שלט אזהרה הכתוב בו: ״האם אתם מוכנים ומסוגלים?!״. העליה עוד לא התחילה וכבר ארוחת בוקר הגיע. הארוחה כללה: רפים עם שוקולד וכמה חטיפי אנרגיה מגעילים. העליה היתה ארוכה ויעל ואבא מאחורה למטה ועידו ואני מיתקדמים במהירות. הגענו למעלה וחיכינו לקולות הדיבורים בין אבא ליעל. הם הגיעו היתנשמו והמשכנו בהליכה. מלמעלה היה מישור קטן עד מכתש ומיסביבו שלג. לא יכולנו לא לעצור לתמונה מישפחתית אז עצרנו מישהו וביקשנו. הגענו לעליה קצרה ומיתפוררת המובילה לתוך ענן עצום שהוביל אותנו רוב הדרך. ענן זה היה על פיסגת ההר ויותר מזה. הרוח, הגשם, הקור, וכל הערפל החוסם את שדה הראיה של כל הנופים. טיול גדול בקצה הגיבעה מישור וירידה על חצץ מיתפורר בקלות ובלי אף מחסום למיקרה ומישהו נופל לאחד התהומים הבילתי ניגמרים. אז בכל זאת היו גם כן אנשים שרצו את כל המסלול בלי הרבה שכבות. ירידה ראשונה ניפסקת אך לא ניגמר הטיול אלא אפילו החצי. אומנם ביזמן הירידה פיספסנו נופים אבל לא ניגמר מה ליראות. הירידה הובילה אל שתי ברכות מים גדולות ואל העצירה הבאה שלנו. אחר כך כולנו ביחד היצטלמנו עם השלג והמשכנו בדרכינו. דרך מפותלת וגבוהה גם אם היא בזמן ירידה. ק״מ ה 12 של המסלול הגיע בספירה לא ממש נכונה. מאחורינו זוג ישראליות שהחמיאו לי, ליעל ולעידו על העבודה הקשה שעשינו. עצירה לארוחת צהרים בקור הבילתי פוסק שבתוך ענן סערה. האצבעות והלחיים קופאים אבל בכל זאת לא מיתלוננים כמו שהבטחנו לאבא בתחילת המסלול. צחוק וכמה בדיחות בעלות הד גורמות לקור לרדת קצת מהגוף. ״עוד קצת הליכה יוצאים מהענן״ אבא אמר וכך היה. לאחר ק״מ אחד יצאנו מהענן וראינו סוף סוף קצת נוף. צילמנו 10 ומעלה תמונות והמשכנו בדרכינו. הדרך עברה ליד מפל וקצת אזורים געשיים. הגענו לבערך 75 מדרגות והגענו לאזור געשי שבו היה 700 מטרים של נחל שהסיכויים שיגיע אליו לבה גבוהים יותר. סוף המסלול הגיע כל הקור, הגשם, העליות, הירידות, והעייפות הם רק חלק מהקשיים של הטיול. או בקיצור:״ בקטנה ״!!!!🇳🇿😉

סיפורה של יעל:

תונגרירו קרוסינג זה שם המסלול. לא הרבה יודעים אבל עד שהם מגיעים לווקאפפה. עיירה קטנה במרכז של האי הצפוני של ניוזילנד. הנופים המרהיבים של העיירה הקטנה בילתי ניתפסים. העיירה שוכנת מול שמורת הטבע המדהימה תונגרירו שכולה כמעט הרי געש רדומים (ההיתפרצות האחרונה היתה ב2013) הידועים בהופעתם בסרט שר הטבעות. ביום השני שלנו בעיירה אבא שאל אותנו מי רוצה לבוא מחר למסלול של 21 קילומטר שרובם בעליה. אמא אמרה שהיא תישאר עם גליה שלא יכולה לבוא והודיעה שאם היתה יכולה היתה מיצטרפת בטוח. אבא אמר שנישקול את ההחלטה טוב כי זה מסלול קשה והוא לא רוצה לישמוע קיטורים כי גם לו יהיה קשה ואם נקטר יהיה לו קשה לעודד גם אותנו וגם את עצמו. כמו תמיד עידו ואורי ישר היתיצבו למשימה בציפיה רבה. שירה הודיעה שלא בא לה לבוא ושתישאר עם אמא וגליה בבית. ואני, אני התקשתי להחליט מכיוון שחששתי מאוד שהר הגעש יתפרץ או שניפול מצוק. אבל לבסוף החלטתי לצאת לטיול למרות החששות הרבות מיכיוון שבסופו של דבר זאת חוויה של פעם בחיים. בבוקר של המסלול אבא העיר אותי בשש וחצי היתארגנתי ויצאנו לקבלה ושם חיכה לנו האוטובוס שלוקח אותנו למסלול. הנסיעה באוטובוס היתה באורך של 20 דקות וברגע שהדלתות ניפתחו יצאנו לדרך. המסלול מתחיל בהליכה חצי מישורית חצי לא של 4.5 קלומטר שם יש טיפוס קליל של 200 מטר שאפילו לא מרגישים בו. בזמן הזה צחקנו המון ודיברנו. לאחר ה4.5 קילומטר הראשונים עשינו הפסקה לארוחת בוקר של טורטיה עם שוקולד ופירות וקצת צימוקים ובוטנים ואז היתחלנו את העליה הקשה. העליה היא 2 קילומטר ו400 מטר לגובה. זה היה אחד החלקים שלדעתי היה הקשה ביותר. עידו ואורי הובילו ורצו קדימה בזמן שאני ואבא עלינו לאט לאט למעלה ועצרנו כל שתי דקות לנשום. העליה היתה קשה אבל לא היתלוננתי. העליה היתה מאוד קשה לא רק ביגלל המרחק אלה גם ביגלל שהיו בה המון גירמי מדרגות שלדעתי היה יותר יעיל עם הם לא היו שם. לאחר העליה פגשנו את עידו ואורי שטענו שחיכו המון זמן עד שהיגענו. בשלב זה עברנו כבר 6.5 קילומטר. אבא הציע לי לאכול חטיף אנרג׳י בר שבאמת עזר מאוד והכניס לי מרץ. לאחר העליה היגענו למקום שניקרא המכתש הדרומי. מקום יפיפה שדומה מאוד לירך. לאחר שעוברים את המכתש מגיעים למקום שבטח אתם מכירים אם ראיתם את שר הטבעות. זא הוא האוקף שבין שני ההרים. (המקום שבו רואים את הדמויות הולכות על שביל צר ומישני צידיהם יש תהום) מין האוקף רואים מראות מדהימים. בשלב הבא של המסלול כבר לא ראינו הרבה מיכיוון שניכנסנו לתוך ענן. בתוך הענן היה קר מאוד אבל לקחנו מספיק שכבות. לאחר קצת עליה היתחלנו לרדת, ברגע שראיתי את הירידה היתחלתי לפחד. בירידה הראשונה עידו הלך קדימה הירידה היא על שביל של 2 מטר רוחב מישני הצדדים יש תהום לפחות זה מה שאני ראיתי בתוך כל הערפל של הענן. והשביל לא פחות חלק. הוא בנוי מכמו מין חצץ רק קטן יותר ומיתפורר יותר. אבא ואורי היחליקו קצת כי הלכו מהר אבל אני הלכתי ממש לאט כי פחדתי מאוד. לבסוף לאחר שביל החצץ היגענו לברכות של מים שבטח היו קפואים ופגשנו את עידו. לאחר מכן הימשכנו בדרך בתוך הענן היה קשה ליראות וזה קצת ביאס כי פיספסנו המון נופים אבל היה כף לאורך כל החלק הזה. בשלב מסוים עצרנו לארוחת צהוריים למרות שרצינו לצאת מהענן קודם אבל לא היה ניראה שזה יקרה בקרוב. לאחר העצירה הימשכנו ללכת. כאשר יצאנו מהענן כבר היינו ממש קרובים לסוף של המסלול. בשני הקילומתרים האחרונים שלנו הלכנו כבר במישור. עידו כרגיל רץ קדימה. ב700 המטרים האחרונים שלנו הינו צריחים ללכת ממש מהר ולא לעצור לרגע מיכיוון שהיה שלב שבו היה כתוב שזה אחד האזורים הכי מסוכנים ליהיות בהם אם יש היתפרצות של לבה מיכיוון שהם עוברים ליד נחל. כאשר סוף סוף היגענו לקצה המסלול אמא, גליה, ושירה חיכו לנו עם המותורהום. בקיצור המסלול היה ממש מהנה ומאתגר. ואני ממליצה בחום רב על המסלול. אוהבת ומיתגעגעת מאוד יעל.

הדרך ארוכה ומפותלת, אני נופל וקם נופל וקם (סיפורו של עידו):

בוקר טוב ניו-זילנד! האמת, זה לא היה בוקר. 6:00 זה לא בוקר. בשעה הזאת קמנו אני, אבא, אורי ויעל בכדי להתארגן לטיול הארוך ביותר הצפוי לנו במסע עד עכשיו. ‘Tongariro Alpine Crossing’ זה שם המסלול, אורכו הוא 21 ק״מ והוא ידוע כמסלול שאי אפשר לפספס. לאחר שהתארגנו עם בערך 5 שכבות בגדים לכל אחד יצאנו לכיוון הקבלה ונכנסנו לאוטובוס שהסיע אותנו לתחילת המסלול שנמצאת בגובה של 1,100 מטרים. כשהגענו לנקודת ההתחלה, השמיים היו מלאי עננים (למרות שאמרו לנו יום לפני כן שיהיה יום יפהפה), אבל הנהגת אמרה שהעננים אמורים להתפוגג בהמשך היום. יצאנו מהאוטובוס, שתינו מים, הצטלמנו, ויצאנו לדרך!
כפי שהנהגת אמרה, בתחילת המסלול העננים אכן התפוגגו מעט. תחילת המסלול הייתה משחק ילדים, ארבעה וחצי קילומטרים של הליכה מישורית וטיפת עליה קטנה ולא משמעותית בעליל, עצרנו לאחר שעה, כפי שתכננו, בערך בסוף הקילומטר השני, ואכלנו פירות, עברה מטיילת ישראלית שאמרה לנו שלום והמשכנו בדרכנו…לאחר עוד בערך 45 דקות עשינו עצירה נוספת לארוחת בוקר מכיוון שלאחר הנקודה הנ״ל, העניינים התחילו להיות יותר רציניים. טיפוס רציף של 800 מטרים לגובה לפסגת ההר עם עצירה (עצירה של הטיפוס) קלה ב׳מכתש הדרומי׳: שטח מישורי יפהפה עם נוף לשלג ולקרח שעל שולי ההר בגובה שבו הוא נמצא. את הטיפוס עד שלב המכתש אני עשיתי די לבדי במהירות כאשר אורי נושק לי מאחור ואבא ויעל יחסית באופק. כשהגענו למכתש חיכיתי להם ולקחנו כמה תמונות של המקום המרהיב הזה. כשמסתכלים למעלה על שיירת המטיילים נזכרים למה המקום מפורסם כל כך…אחוות הטבעות, הצוות של פרודו וסאם בסרט ׳שר הטבעות׳ טיפסו לראש הר הגעש הזה בכדי להשמיד את הטבעת! לאחר שסיימנו להתפעל המשכנו בטיפוס. גם את רובו עשיתי לבד למרות שבהתחלה אורי ארח לי לחברה. בקיצור, המשכתי לטפס בתוך ענן גדול ומעצבן שלאחר כמה זמן הבחנתי שהוא גורם לבגדי לחות. בנקודה הזאת הראות מאוד מוגבלת, קשה לראות חמישה מטרים לפניך! לקח זמן ועברו אותי כמה מטיילים (גם אני עברתי כמה) אבל בסוף הגעתי לפסגה. בלי להתייחס לאיך שזה נראה, הרמתי ידיים והוצאתי צעקה קלה (בשביל שאבא והאחים לא ידאגו לי) והסתכלתי על ה״נוף״, לא באמת היה נוף בגלל הראות המוגבלת אז החלטתי להמשיך. אבא אמר לפני כן שנעצור לארוחת צהריים במקום שנקרא ׳המכתש האדום׳, למרות שבסוף, כמו רוב ההפסקות שתוכננו, לא עצרנו כי לא הצלחנו לראות אותו, הוא כנראה היה איפה שהוא בירידה…אני תמיד אמרתי, שלדעתי ירידה הרבה יותר קשה מטיפוס…ושוב צדקתי…מהפסגה התחלתי לרדת בירידה מפרכת שיוצרת כאבי תופת בברכיים, 200 מטרים זה גובה התחלת הירידה שמובילה לשני אגמים תכולים יפים מאוד. שם חיכיתי לאבא והאחים והתחברתי עם שלושה מטיילים, שניים מגרמניה ואחד מבריטניה. כשאבא, אורי ויעל הגיעו, עשינו עצירה קצרה לפירות ואגוזים, בקושי הצלחנו להוציא את הידיים מהשרוולים בגלל הקור העז. לאחר ההפסקה הנ״ל המשכנו את המסלול ביחד כולם. הקילומטרים הבאים משם היו כולם קור ועננה, כבר היינו רעבים מאוד אז למרות שביקשתי לא לעצור בתוך הענן החלטנו לעצור לאכול, אחר כך המשכנו ללכת וסוף סוף יצאנו מהענן. לאחר עוד מעט הליכה הגענו לירידה בתוך יער בערך 4-5 ק״מ של הליכה עד סוף המסלול מפה כבר לא ראיתי את אבא והאחים. הגעתי לשלב שהייתה בו אזהרה שאסור לעצור ב-700 מטר הבאים את אלו אני רצתי וכשהגעתי לסופם שכבתי לנוח על ענף והקשבתי לקול של ציפור מעניינת. כשאבא והאחים הגיעו הם סיפרו לי שה-700 מטרים הנ״ל הם המסלול של הלבה…לכן היה אסור לעצור שם. הלכנו עוד טיפה והגענו לסוף המסלול.

סיפורו של אבא:

את כל הפרטים רשמו החברה אז אני לא אתעכב עליהם. כן אתאר את החווייה לטייל עם שלושת החמודים. אך ראשית אומר שמבחינתי הטיול החל יום קודם בנסיעת המבחן שערכתי לעידית בכדי להבין אם היא תוכל להחזיר אותנו מהמסלול או שנצטרך להזמין שאטל גם לדרך חזור מהמסלול. עידית אמנם לא נהגה מעולם בצד שמאל ו/או על משאית, אבל השתלתה מהר מאוד על ההגה ונראתה כמו נהגת מסוקוסת ומנוסה (למעט כמה פעמים שניסתה לרדת לשול ולהרוג אותנו). האמת מה שממש הלחיץ אותי זה האם היא תזכור לנתק את כבל החשמל לפני הנסיעה. לטיול עצמו יצאנו מוקדם ובלי להעיר את הבנות שנותרו. בלילה שלפני לא ישנתי טוב ומחשבות רבות על היכולת שלנו לצלוח את המסע עברו בראשי. האמת שמעידו ואורי לא חששתי ועיקר החשש נבע ממני ומיעל. אני לא בכושר שיא ויעלי החליטה לבוא לאחר לבטים רבים. סיכמנו עם כולם שמי שיוצא לא מתלונן ועושה את מירב יכולתו. בקיצור לאחר לילה ״קצר״ יצאנו לדרך. כל ילד עם תרמיל ובו בקבוק מים אישי ובגד נוסף ואני עם פק״ל ג׳ריקן. 10 ליטר מים וכל האוכל שלנו, מקלות הליכה ומצלמה. החלק הראשון עבר חלק ומהר והגענו לתחילת הטיפוס ממש כמו התכנון. באופן מפתיע גם העליה עברה יפה מאוד ויעלי עמדה בכל ההסכמים. גם היא מסתבר הייתה מאוד לחוצה לפני וההכנה שעשינו לה נשאה פרי. בקיצור מצאנו את עצמינו בקצה הטיפוס במצב רוח מרומם למרות הקור, הקושי והמאמץ. מכאן החלה ירידה ארוכה מאוד ועם מעט נוף דבר שקצת האיב על השמחה אבל נראה לי שמשהו בביחד ובהתרוממות הרוח שמייצר מאמץ כזה הוביל אותנו בהליכה נעימה עם צחוקים ושיחות נחמדות. הצלחנו להגיע למצב שביקשתי מהילדים לריב לרגע רק כדי שלא יגיעו למטה בלי שרבו היום. והיו גם ״שאלות אורי״ כמו: ״אבא הפסגה הכי נמוכה באוורסט יותר גבוהה מהר החרמון?״ בקיצור ממש כיף. צהריים אכלנו יחסית מאוחר ולמרות שתיכננתי עצירות שיתאימו לחברה ולתת מנוחה למי שצריך הילדים משכו והצלחנו להתקדם יפה מאוד. ביציאה מהענן אמנם נגלה שוב נוף מהמם אבל עכשיו העייפות והירידה כבר החלו לתת אותותייהם. עידו אכל את המסלול בלי מלח ורץ לו לפנים בלי מאמץ. אורי ויעל החלו כבר לשדר עייפות למרות שהצליחו לעשות זאת באופן מעורר הערכה. בלי התבכיינות ובלי לשבור את הכלים. כשני ק״מ לפני הסוף הגענו למקום בו זורמת לבה במקרה של התפרצות הר הגעש. בנקודה זו שמו שלט שנדרש ללכת מהר בלי עצירה כ700 מטרים. השלט עשה את העבודה והחברה נתנו עבודה. הגענו לסיום עייפים, עם רגליים כואבות אבל עם גאווה גדולה על ביצוע של מסלול קשה ובאופן חלק. תכלס עידו אורי ויעל היו הילדים היחידים שעברו באותו יום את ההר (לפחות שאנחנו ראינו) אני גאה בחמודים שלי. 

תגובה אחת בנושא “Tongariro alpine crossing 02.11

  1. איזה חמודים כל הכבוד לכם אתם אוספים חוויות נהדרות שייהיו אתכם כל החיים. שווה יותר מהרבה דברים מדהים. כף. נשיקות לכולם סבתא…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s