16 בנובמבר 2017 – הגודרים

11.11

הבוקר התעוררנו לצליליו של sting ולפנינו יום ארוך וגדוש בנסיעה ואטרקציות לכיוון החוף המערבי. תחנה ראשונה buller gorge. מדובר בעוד ערוץ נהר יפיפה עם מים ירקרקים ומסלול נעים סביב לנהר כאשר האטרקציה העיקרית באיזור זה ה swingbrige שהוא למעשה גשר הנדנדה הארוך ביותר בניוזילנד. (160 מטר). לאף אחד מאיתנו אין פחד גבהים ואנחנו חוצים אותו ללא כל חשש, כולל גליוש שבשלב מסויים אף מדלגת עליו קדימה לבדה ומרשימה חבורת תיירים חוששים שאמרו שאם היא מסוגלת אז גם הם. לגדולים שלי, שלא מפספסים אף אקסטרים אפשרי,כמובן שזה לא מספיק והם עושים את הדרך חזרה במקום על הגשר באומגה מעל הנהר (תמורת תשלום, כמובן). ממשיכים מערבה לתחנה הבאה: Westport שמפורסמת בזכות מושבת כלבי הים שישנה בחוף Tauranga שסמוך לה. אנחנו צועדים לנק׳ התצפית וצופים בייצורים המוזרים האלו מרוכים על הסלעים, משתזפים, משכשכים במים, משחקים ושוחים. אין ספק שזה ״וי״ רציני על כלבי ים בטבע המופלא הזה שאנחנו עדים לו. תחנה שלישית, סמוכה לכלבי הים הוא איך לא, המגדלור המקומי. יותם ואורי מטפסים על גבעה ומתקרבים אליו לצלם, בזמן שאני מכינה ארוחת צהריים בנוף המושלם. הילדים עורכים שולחן מחוץ לקראוון וכולנו, כרגיל, מחסלים עד הפירור האחרון. בנקודה הזאת אנחנו מתחילים להדרים ונוסעים בכביש שנכנס לעשרת הכבישים היפים ביותר בעולם של הלונלי פלנט רק שבלונלי רשום שרב האנשים לא נהנים ממנו כי זהו איזור גשום ביותר, רב ימות השנה. כמובן שלא כשאנחנו שם. השמש (טפו טפו חמסה) מאירה לנו פנים וזורחת. תענוג של מזג אוויר. מי אמר שלא הכי שווה להגיע לניוזילנד באביב?? הדרך פתלתלה ועוברת סמוך לצוקים עצומים מצד אחד וחופי ים טזמן בצבעי טורקיז,בצד השני, גבעות ירוקות. חלום. תחנה רביעית (ואחרונה להיום, לפני הקמפ): העיירה Punakaiki שידועה בזכות ״סלעי הפנקייק״ והנקרות שבה. אלו סלעי גיר שהתעצבו במשך השנים בתהליך שחיקה שיצר להם את המראה שאמור להזכיר לנו ערימות של פנקייקס. אנחנו לא לגמרי רואים את הדימיון אבל מסכימים שהמקום מרשים מאוד בעיקר בשעת הגאות (כשאנחנו שם),אז נכנסים גלי ים לתוך הפתחים תחת לסלעים וניתזים דרכם בעוצמה דרך הניקרות. עייפים מהיום הגדוש אנחנו מגיעים לקמפ שלנו בעיירה גריימאות׳ ומתמקמים. הילדים כמובן לא מסתפקים ביום הגדוש ולא עוזבים את כריות הקפיצה והטרמפולינות שבפארק עד אחרי שמחשיך.

12.11

עוזבים את גריימאות׳ וממשיכים להדרים. תחנה ראשונה העיירה הוקיטיקה שנראית מנומנמת משהו בחודשים האלו של השנה. עוצרים בחוף שיש בו סחף של ענפים וצמחים ואנשים נוהגים לפסל שם את שמם ולהשאיר חותם. לא אנחנו הפעם. מצטלמים עם הסמל הרשמי של העיירה על החוף (שמה כתוב מענפים ) וממשיכים למסלול הליכה קצר בערוץ הוקיטיקה (Hokitika gorge). קניון קטן ומרהיב שמלא במי הקרחונים התכולים של נהר הוקיטיקה. למים מתווספים אבק סלעים שישנם שם ומוסיפים גוון לבנבן למי הנהר והצבע מדהים: טורקיז לבן. אנחנו מגיעים לנק שבה אפשר לרדת לנהר ואחרי כמה תמונות בורחים משם הרחק מזבובי החול המטרידים ( יש לנו זכרון מר מהם עוד מהארלי ביץ׳ באוסטרליה). ממשיכים להדרים עד העיירה פרנ׳ץ ג׳וזף שם ניתן לראות את אחד משני הקרחונים המפורסמים של ניוזילנד. מתמקמים בקמפ בשם rainforest עם וויפי חופשי ובלתי מוגבל ( בעיקר בשביל עידו שזקוק לזה יותר מכולנו) ונרשמים בקבלה לטיסה מעל הקרחון כבר מחר בבוקר שכן צפוי מזג אויר מתאים. במסוק יש שישה מושבים בלבד, מלבד הטייס, ורק אם גליה יושבת על אחד מאיתנו נוכל לטוס כולנו. כדי שגליה לא תחשב כנוסעת עליה לשקול עד 15 ק״ג. אם אני זוכרת נכון היא יותר לכיוון 18 ק״ג אבל בעצה אחת עם פקידת הקבלה אנחנו נרשמים ומקווים שלא יקפידו בגלל 2-3 קילו. לילדים אנחנו מגלים על ההפתעה רק אחרי ארוחת הערב ולמרות שנשמעו קריאות שמחה נראה שהם לא ממש הופתעו כי כנראה שמעו אותנו מדברים בנינו על העניין. אמא שלי תמיד שואלת אותי ״אחרי כזה טיול ממה ישאר להם להתרגש ולהתלהב בטיולים בארץ ובעולם? את הכל הם ראו ועשו כבר״ ואני אומרת שילדים לא באמת צריכים טיסה על קרחון כדי להתרגש גליה הכי מתרגשת מגני שעשועים (נו טוב, גם מבנים בני גילה), את הבנות הכי מרגש לתכנן את מסיבת הפיג׳מות הבאה שיעשו עם החברות שלהן, אורי חובב אקסטרים מכל סוג שהוא (לא חובה להגיע עד ניוזילנד בשביל זה) ועידו? תנו לו את משחקי המחשב שלו והסלולרי והוא מאושר. כמה מהטיול הזה ייחרט בזכרונם? עם כל זאת, אין לי ספק שדי הרבה. ברור לי שהחוויות האלו שהם צוברים הם חלק מהעיצוב האישי שלהם ובטח ובטח חוויה מגבשת לכל המשפחה שתלך איתנו לעד.

:buller gorge swingbridge

כלבי ים בWestport: