עוד שדות פורחים יש לפנינו עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות

13.11

מתעוררים לבוקר חדש בעיירה פרנ׳ץ ג׳וזף וכולנו מתרגשים. במידה ומזג האוויר יאיר לנו פנים (בעננות כבדה במיילא לא רואים כלום וכל הטיסות מעל הקרחונים מבוטלות) , ובמידה ולא ישאלו יותר מידי שאלות לגבי המשקל של גליה, כולנו נעלה לטיסה במסוק פרטי, רק שלנו, ונטוס מעל קרחון פרנץ׳ גוז׳ף. אנחנו צועדים מרחק הליכה קצר מהקמפ לעמדת ההמראה של המטוסים ונרשמים לטיסה המיועדת. הבחור בדלפק מסתכל על גליה בעיניים בוחנות וכבר מסמן לנו שיש סיכוי שהיא נחשבת לנוסע(מעל 15ק״ג). בהתאם לנהלים, כך מסתבר, הם שוקלים אותנו אחד אחת (במקום השקילה הרגילה שלי פעם בשבוע?😜) כשמגיעים לגליה אני מתחילה להפשיט אותה ולחלוץ לה נעליים, אולי זה יעזור. אבל הבחור לא נותן לזה ״לעבור לידו״ ומבקש לשקול אותה עם הנעליים והבגדים שכן היא עולה איתן לטיסה לא? בקיצור לא הצליח לי הפעם! וגליה…. שוקלת כמעט 19. גורלנו עדיין לא נחרץ. הוא אומר שהוא הולך לבדוק שוב בנהלים ויחזור אלינו. אנחנו ממתינים. ואני חושבת ״שיווקית״ ומתארת לעצמי שלא יוותרו כך על הכרטיס של יותם (שישאר איתה במידה ולא תעלה) ויוציאו מסוק עם כסא פנוי. כשהבחור חוזר אלינו עם תשובה שלילית (לא ניתן להטיס את כולנו ביחד) וכולנו קצת מאוכזבים, יותם, בכובע של חוקר תאונות אוויר עכשיו, מודיע שהוא דווקא הרבה יותר רגוע. החברה לא ״מכופפת חוקים״ ושומרת על הבטיחות אז יש סיכוי שגם נשרוד את הטיסה הזאת ולא נספק עבודה לחוקרים. גליה שכבר התכוננה לתרחיש דווקא מאוד מאושרת מזמן האיכות שתהיה לה עם אבא על הקרקע. ויותם מצידו לא מתרגש מאוד מטיסה מעל הקרח, הרי הוא טס עשרות פעמים מעל החרמון. (יחי ההבדל⛄️). אני מודה שלא היה מזיק שהוא יהיה איתנו גם על הטיסה, אין ספק שהוא יכול יותר להועיל מכל אחד מאיתנו במקרה חירום כזה או אחר ובנינו, סומכת עליו יותר מהטייס הצעיר שהטיס אותנו. אבל כמובן שבלי כל חשש אנחנו עולים על המסוק, חמושים במצלמה ומשקפי שמש ונהנים מהמראה המרשים של הקרחון ונוף ההרים המושלגים שסביבו. אחרי 10 דק טיסה נוחתים על השלג באחת הפסגות, קצת תמונות, קצת משתעשעים בשלג וחוזרים חזרה לעיירה הקטנה. אבא וגליה אכלו ארוחת בוקר שווה וגלידה לקינוח ומוכנים, יותר מתמיד, לטרק של היום: צעידה לראות את הקרחון. שביל הליכה של שעה מוביל אותנו בדרך לנק׳ התצפית. בדרך הרי ענק שחורים עם מפלים פזורים לאורכם ובאמצע עמק רחב עם אבנים שחורות. הבנים בונים רוג׳ום (שאח״כ הבנות ברגע של השתטות מפרקות, אבל אנחנו לא נותנים לזה לאפשר ריב) אנחנו מגיעים לקרחון ורובנו כבר לא מופתעים, הרי לפני כמה שעות ראינו את זה מהאוויר. ולמרות זאת המראה קסום. הדרך חזרה מעייפת ואנחנו מגיעים לקמפ היישר לארוחת הצהריים המאוחרת (כרגיל) שלנו. יותם מכין במטבח המשותף מוקפץ טעים וכל אחד מתפנה לענייניו. בערב החלטנו לצאת, רק שנינו, לבר המקומי (moon) ולשם שינוי החלטנו להציע לעידו, הבוגר שבחבורה, להצטרף אלינו. הוא כמובן שמח ואת אחריות השמירה על ה״אחים״ העברנו ליעל. הם מצידם תכננו לצפות בסרטים עד שנחזור. היה כייף לשבת עם הבכור שלנו בבר. אמנם הוא יכול היה לשתות רק קולה אבל הברמן דאג למזוג אותה לכוס בירה 1/2 ליטר כך שהמראה חביב. מסביבנו מלא צעירים וצעירות, backpackers בהגה המקומית,שמחים ושמחות ואנחנו לא מפסיקים להזכר בתקופה שהיינו בגילם… מספרים לעידו על הטיולים שלנו: הטיול ״אחרי צבא״ שלי (והחל״ת של יותם) לדרום אמריקה(1996) ואחכ הטיול להודו ונפאל (1998) ורגע לפני ההריון עם עידו ויאטנם ותאילנד (2001). אין ספק שראינו ואנחנו עדיין רואים עולם, אז למה אני מסתכלת עליהם בגעגוע? אולי לגיל הזה,שלא יחזור? אולי כי הם לא מסתובבים עם התוספת הזאת של 5 ילדים והאחריות שיש לנו עכשיו? טיילנו עם תקציב מצומצם וישנו במקומות מעופשים, אבל לכל טיול היה את הקסם שלו. ובנימה נוסטלגית זאת חוזרים לאוטובית החמים שלנו. הילדים בסדר. קצת מקנאים בעידו אבל יעבור להם וכולנו נלך לישון.

14.11

למחרת בבוקר נסענו לראות את הקרחון התאום: פוקס. בדרך עוצרים לעשות את המסלול המעגלי סביב אגם matheson . האגם נחשב למצולם ביותר במדינה ודרכו ניתן לראות את ההשתקפות של הר קוק המתנשא מעליו. כמובן שלא ביום ובשעה שאנחנו הגענו. יש רוח ועננות קלה כך שאין בכלל השתקפות. אנחנו חוזרים באמצע המסלול חזרה לאוטובית. ממשיכים לקרחון פוקס. גם אליו מגיע שביל הליכה בתוך הרים משני הצדדים והנוף דומה לזה של אתמול. אנחנו צועדים כ2 ק״מ ובסוף יש עליה יחסית תלולה עד שמגיעים לנקודת התצפית. בעיני הוא פחות מרשים מאחיו התאום. הקרחון כל הזמן נמצא בתזוזה ולפני 200 שנה הוא היה הרבה יותר עצום מהגודל הנוכחי שלו. סמוך לנק התצפית אנחנו פוגשים זוג ישראלים מבוגר מקיבוץ אורים (כמעט לראשונה בטיול שאנחנו פוגשים ישראלים) ואחרי כמה דק של שיחה אנחנו מתחילים ביחד את הצעידה חזרה לחניון. לשלושת הבנות יש עכשיו אוזן קשבת לכל הסיפורים והחוויות שעברנו בדרך ולזוג הנחמד יש קצת זמן להרגיש שוב ״סבא וסבתא״ מאז שעזבו את הארץ לפני כחודש. עוד באותו יום אנחנו לוקחים כיוון לואנקה. (כן, כן אותה עיירה מהשיר של קרן פלס ״לייק ואנקה״). הדרך פתלתלה אבל הכי יפה שיש. מרגשת. היופי ניכר בכל כיוון שמסתכלים אליו ואנחנו לא מסוגלים שלא לעצור לפחות פעמיים שלוש כדי לצלם ולהצטלם עם הנוף. מגיעים רק ב7 בערב לעיירה, מתמקמים בקמפינג שסמוך למרכז העיר וצועדים למרכז לחפש מסעדה פתוחה. העיירה יפיפיה! אגם כחול עם הרים מושלגים סביבו, טיילת מטופחת לאורך האגם ובתי קפה ומסעדות קטנות לאורך האגם. אני מאוהבת במקום. על אף שמחשיך ממש מאוחר ( קרוב ל10 בלילה !!) המסעדות מפסיקות להגיש אוכל בערך ב8:30 ואנחנו קצת באיחור. חוזרים מאוכזבים לקמפינג ומזמינים דומינוס פיצה עד פתח הקמפינג. לילה טוב ואנקה❤️

קרחון פרנ׳ץ ז׳וזף מהאוויר ומנק׳ התצפית:

קרחון פוקס (שימו לב לצמות!!):

בדרך לוואנקה: