כשתגדל, ניסע שוב לשחק בלייק וואנקה

15.11

וואנקה ! איזה מקום… אנחנו מטיילים כבר למעלה מ4 חודשים ועברנו בעיירות ציוריות, ערים גדולות, כפרים ועוד כל מיני צורות התיישבות. בשום מקום (אולי חוץ מסידני..) לא ראיתי את עצמי גרה ומעבירה את החיים שלי לשם. יהיו הסיבות אשר יהיו. וואנקה זה המקום הראשון שבהתקיים מספר תנאים (שאכנס רק לאחד מהם מאוחר יותר) הייתי מעתיקה את חיי אליו. משהו באוויר פה עושה לי טוב. הרוגע הזה, השקט, (אולי 3 רחובות יש בעיר והיא עדיין שוקקת חיים) ,היופי שלא נגמר: אגם כחול, הרים בחלקם מושלגים, פרחים בכל פינה, בתי קפה נעימים ואנשים מסבירי הפנים (ולא רק התיירים שבניהם). כל אלו גורמים לי לרצות להשאר. ברגע של בדיחות דעת התחלתי להתעניין במחירי הנדל״ן באיזור :אז ככה, אם נמכור את הבית שלנו נוכל לקנות וילה מכובדת מאוד- עם נוף לאגם. יש כבר כמה שסימנתי 😀, ובעודף נוכל לא לעבוד בערך 3 שנים. עסק לא רע , לא? עכשיו צריך רק לשכנע את יותם. בקיצור- זה לא יקרה. אפשר להרגע. ברגע שני של בדיחות דעת הודעתי לילדים שאנחנו שוקלים לעבור לפה. יותם שיתף פעולה. כמובן שבקול גדול כולם רוצים להשאר בארץ והסיבה ברורה: משפחה וחברים. הלכתי צעד קדימה במשחק והודעתי שמלבד משפחות שני האחים שלי ושל יותם +הסבים וסבתות שיעברו איתנו (זה ברור) לכל אחד מאיתנו מותר לבחור משפחה אחת נוספת של חברים שתעבור איתנו. אז התחילו הויכוחים והתלבטויות את מי נעביר. אם יעל בוחרת חברה מסויימת היא מסדרת גם את אורי כי אח שלה חבר שלו וגם אותנו אז היא מעדיפה להשאיר לנו לבחור אותם… בקיצור היה שמח ברכב. ועכשיו ברצינות: קמנו בבוקר שמשי ביותר (מזג אוויר מושלם, כבר אמרתי??) בקמפ שממוקם במרכז ואנקה והחלטנו לעבור לקמפ פסטורלי יותר ופחות ממוסחר. אמנם פחות קרוב למרכז אבל נראה לנו שיהיה לנו יותר נעים שם וצדקנו. בlake view holiday park הרבה יותר קטן, הדשא ירוק יותר, השירותים והמטבח מבריקים והנוף קסום. (ערב קודם הגענו מאוחר והיה מלא). התישבנו לארוחת בוקר ויצאנו ל puzzling world שהוא למעשה מוזאון תעתועי ראיה נחמד מאוד לילדים ומבוגרים ובסופו אפשר להכנס למבוך גדול. התחלקנו ל2 קבוצות. מהר מאוד גליה התעייפה (ברור שלא אני, גליה) ופרשנו הצידה בדלת מילוט שגם אותה לקח לנו זמן למצוא. שירה בעקבותינו פרשה קצת אחרי. האחרים המשיכו במאמץ רב (חם מאוד בחוץ והמבוך כולו בשמש) אחרי כמעט שעה עידו ואורי חזרו וקצת אחריהם יותם ויעל פיצחו את המבוך. (זמן ממוצע של משפחות במקום, על פי השלט בכניסה, הוא 60-90 דקות כך שאנחנו בסדר גמור 👍🏽🇮🇱)

אחרי ארוחת צהריים זריזה באוטובית הילדים הגדולים הלכו לסרט (״תור״) בקולנוע המפורסם של וואנקה. הסיפורים מדברים על בחור צעיר ושאפתן, ללא אמצעים, שרצה לפתוח קולנוע בעיירה הקטנה. הוא פרסם מודעה שהוא ישמח לתרומה של ספות ישיבה, מכל סוג שהוא וכך הוא הקים אולם קולנוע שהמושבים שלו שונים ומגוונים: כסאות של אוטובוס, ספות איקאה, אמריקן קומפורט ועוד. בקיצור רעיון מקסים והביצוע לא פחות. הקטע הנוסף של המקום זה עוגיות השוקולד צ'יפס הגדולות שנאפות במקום ונמכרות לפי הזמנה מראש בזמן ההפסקה, כשהריחות מציפים את הקולנוע. בזמן שהגדולים היו בסרט אנחנו פקדנו את הגלידה הכי נחשבת בוואנקה (״פטגוניה״) ופגשנו שוב את הזוג המבוגר הישראלי מ״אורים״. אנחנו עושים מסלול דומה כך שכנראה עוד נפגש.. משם לגן שעשועים מקסים על האגם וב8 בערב (כמובן שבחוץ עוד אור מוחלט) הולכים לאסוף את הגדולים מהסרט.

16.11

אחרי ״יום עיר״ אתמול חוזרים היום לטבע. קמים במכוון מאוחר (זה לא קשה) מכריחים את הילדים לאכול ארוחת בוקר מלאה בלי לחפף ומודיעים כי ארוחת הצהריים תוגש רק לקראת ערב ויוצאים לדרך. היום נכבוש את פסגת הר רוקי. מדובר בטרק לא ארוך מידי (4 שעות למיטיבי לכת ו6 לאנשים כמונו שמטיילים עם ילדה קטנה) ,8 ק״מ סהכ אבל עם טיפוס רציני ותלול במיוחד. ההר עצמו בגובה 1500 מטר והטיפוס הוא של 770 מטר. היופי במסלול של הרוקי הוא הנוף שמתחלף לאורך המסלול: חלקים מסויימים הם בהרים ירוקים, חלקים בשדות צהובים, חלקים בצמחיה סבוכה כיער גשם ובסופו מגיעים להרים מושלגים. בדרך עוברים ליד תצפית אגם דיאמונד ומלמעלה אפשר לראות את הנוף המופלא של אגם וואנקה, של נהרות תכולים ועוד אי אלו אגמים. הטיול לא קל לרובנו, בטח לא לגליה. כל מי שפגש אותנו בדרך התפעל מהעובדה שהיא מטפסת כזה הר. בחלקים מסויימים יותם לקח אותה על הכתפיים אבל באופן יחסי לקושי של המסלול היא (ולמעשה כולנו!) עמדה בו בגבורה. קילומטר בערך לפני שמתחילים לטפס בצוק תלול יחסיתלפסגה אנחנו מבינים שהדרך עוד ארוכה ומתייעצים עם הילדים אם להמשיך. שירה, שבד״כ פחות מתחברת למסלולים ארוכים אמרה ״להמשיך״ ובלי מחשבה נוספת המשכנו לטפס. חזרנו לרכב לקראת השעה 17:00 עייפים ומורעבים היישר למסעדה בשם jack rabbit לארוחת שחיתות שווה שבהחלט הרווחנו ביושר (כולל מכונת גלידה עם תוספות חופשי חופשי לקינוח). חזרנו לקמפ האהוב שלנו ואחרי מקלחות החלטנו לצאת לדייט זוגי בוואנקה. השארנו את הילדים עם הסרטים בDVD וצעדנו ברגל 2 ק״מ לכל כיוון, בנוסף על כל מה שצעדנו היום, כדי לקבל קצת אלכוהול וזמן איכות זוגי. 💑

17.11

הבוקר אנחנו שוב לא ממהרים. על הפרק: תספורת לעידו (השיער שלו איבד כיוון לגמרי), שירה ואורי ביקשו לחזור שוב לפארק הסקייטבורד המקסים שמול האגם, קצת סופר ונסיעה לקווינסטאון. פינינו את הקמפ ב10:00 שעת הצ'ק אאוט המקובלת והלכנו לאכול את ארוחת הבוקר על גדת האגם, עידו הסתפר, הילדים החליקו בסקייטבורד (אני כל פעם מתפללת שיחזרו בחתיכה אחת אחרי התרגילים שהם עושים. בעיקר אורי שמועד לפורענות) , הבנות עוצרות לרכוש עוד פלימוביל לאוסף (ולנשמה) ויצאנו לדרך לקווינסטאון. גם הדרך הזאת משגעת עם לא מעט תצפיות על העיר מנקודות שונות בדרך. כולל נק׳ מעניינת שכל הבנים שמחו מאוד לעצור בה: גדר ארוכה ועליה תלויות ….. חזיות!!! יותם מיד עשה אחורה פנה והסתובב כדי לחוש מקרוב. מסתבר שמדובר ביוזמה של המלחמה בסרטן השד: גדר באורך 300 מטר בערך ועליה קשורות אלפי חזיות וכמובן תיבה קטנה לתרומה למלחמה בסרטן. כמובן שהוצאתי מהבית את אחת החזיות שבין כה רציתי לזרוק בסוף הטיול וקשרתי לגדר. 👙🎗

ממשיכים בדרך ועליה תלולה לפנינו. האוטובית שלנו נוטה להתחמם בעליות אך תכף מתקרר כשמתחילה הירידה. לא בעליה הזאת, שכן הטיפוס נמשך ונמשך והמחוג של חם המנוע כבר באמצע ה״אדום״ והטיפוס עוד לא נגמר. צד אחד מצוק , צד שני תהום, כביש דו סיטרי צר במיוחד ואנחנו מחליטים לעצור ולעלות עם 2 גלגלים על שול חצץ מאוד צר ולתת לרכב לנוח. 10 דק המתנה כשהמכוניות עוקפות אותנו בזהירות והמחוג לאט לאט יורד (וגם הדופק שלי), המנוע מתקרר. ממשיכים עוד מעט בטיפוס והנה מגיעה הירידה כשהנוף של קווינסטאון פרוס בפנינו אז כמובן עוצרים להצטלם. למרות שהאוטובית שלנו כבר לא ילד, ויש בו כמה קילקולים אנחנו אוהבים אותו. ככה זה כשצוברים חוויות ביחד. לאחרונה הבנו שאני ויותם מתייחסים אליו כמו תינוק שלנו. יותם מחליף לו קקי פפי, משקה אותו במים, מאכיל אותו. אני דואגת שיהיה נקי ושיהיה מי שיעיז להגיד עליו משהו רע… לא צפוף ולא נעליים! (שזה בערך כמו להגיד שהתינוק ביום הולדתו יפה תואר). השיא היה שקלטנו שאני שואלת את יותם כל פעם אחרי שהוא מרוקן את הביוב וממלא מים ״היה הרבה לרוקן?״ ״ היה צריך להוסיף הרבה מים?״ שקול לשאלות נוסח מרקם היציאות של התינוק וכמה cc אכל היום… מיילא! אז הגענו לקווינסטאון והתמקמנו בקמפ במרכז העיר. לא היתה יותר מידי ברירה, מחר יש מרתון בעיר והכל מלאאאאא כך שהוא הראשון שתפסתי בטלפון וברגע שאמרו שיש חלקה בשבילנו שילמתי. גליה לא מתרשמת מכל היופי מסביב ונתקפת (שוב) בגעגועים הביתה. ליבי יוצא אליה. מה עשיתי לה? כ״כ קטנה ואנחנו מטלטלים אותה כמעט חצי שנה שזה כ״כ הרבה מהחיים הקצרים שלה מחוץ לידוע והמוכר שלה. הרי מה היא בסהכ רוצה? את החברים שלה בגן, הצעצועים שלה והמיטה שלה. היא בוכה וחוזרת שוב ושוב על משפטים נוסח ״אני כבר לא זוכרת איך נראה הגן שלי. איך נראית החצר ומי החברים שלי. אני רוצה לחדר שלי בישראל עם יעלי״. ולמרות שאני יודעת שהטיול הזה זה הדבר הנכון והכל בסדר אני כ״כ עצובה. משאירים את הילדים בקמפ (הם זקוקים לזמן וויפיי וטלויזיה) ויוצאים לקיים את ההבטחה לגליה: ארטיק. קווינסטאון, בירת האקסטרים העולמית, אנחנו כבר כאן!

וואנקה:

puzzling world:

טרק להר ״רוקי״:

בדרך לקווינסטאון: