אני אומר תודה
ואת יודעת שחלום,
סופו להתגשם…
אני אומר תודה
ואחר כך נושק.
ימים אחרונים בהחלט במסע מוקדשים לסידורים אחרונים לפני החזרה. החזרה של המוטורהום, השכרת רכב רגיל, סגירת חשבון בנק, מתנות למי שלא הספקנו ועוד… הסוף כבר כאן וכולנו חווים פרידה. ארוחה אחרונה בפארק קראוונים, מקלחת אחרונה במקלחות משותפות, ארוחת ערב אחרונה באוטובית שלנו (הבנות ביקשו לשים מפה שיהיה חגיגי אז מצאנו סדין…) ולילה אחרון שישנים באוטובית. פעם אחרונה שמסדרים את האוטו לשינה, מתעוררים לבוקר אחרון. יותם יכין קפה אחרון ולילדים יעשה אימון בוקר אחרון על מזרון על הדשא ליד האוטובית. לא קל להפרד ממה ששימש לנו בית בחודשיים האחרונים ומכל הקונספט הזה של להיות ביחד 24/7 כמעט חצי שנה ברצף.
אח״כ מעבר לרכב קטן,״רגיל״ (כבר לא צריך לעשות ״סקיור״ לפני הנסיעה ואין מה שיעוף עלינו בכל פניה), בית שכור, וילה עם 3 חדרי שינה ופתאום יש מלא מקום, וחדר פרטי רק לנו, ומכונת כביסה ומייבש וכל מה שצריך אבל בעצם כל זה מיותר. מי צריך את כל זה?
הסתדרנו כ״כ טוב באוטובית שלנו.
חוסר שקט פנימי
ילדים שרוצים לקנות ולקנות
ציוד שצברנו שצריך לארוז
ילדים מבולבלים
עידו מתקשה להפרד מהמסע
גליה בוכה ש״רוצה כבר לבית בישראל״
אורי עצוב ולא מפסיק לחבק
שירה ויעל שעסוקות בארגון המתנות לחברות
45 שעות בדרכים מצפות לנו
מחשבות על החזרה ומה שמחכה לנו
המחיר האמיתי של הטיול עוד לפנינו
לימודים שצריך להשלים
מחשבות על סידורים אינסופיים שמחכים לנו בארץ
עבודה שלי שעברה לא מעט שינויים בזמן שטיילתי
מה הלאה?
יותם לא רוצה לשמוע על שום תכנית לטיול עתידי בשנים הקרובות (וגם לא רוצה ילד שישי). מה יהיה לי לעשות עם כל ה״אין למה לצפות״ הזה?
מסעדה בערב האחרון:
מאלתרים הדלקת נר שני של חנוכה:
הגודרים 