זרעי קיץ נישאים ברוח

כולנו הגענו לניוזילנד עם ציפיות בשמים ובפה מלא אנחנו יכולים להגיד שהיא לא אכזבה! ללא ספק המקום הכי יפה עלי אדמות שהייתי בו. עם צבעים מרהיבים של אגמים בצבע טורקיז, אינסוף גבעות ירוקות ונוף הרים מושלגים. רב הזמן הרגשנו ישובים בתוך גלויה. מדינה כ״כ נוחה לטיול עם מוטורהום שעל אף כל החששות שלי מהצפיפות הוכחה כהצורה הנוחה ביותר לטיול במדינה כמו ניוזילנד. חרשנו את המדינה לאורכה ולרוחבה. על איזורים בודדים מאוד דילגנו אבל את רב החשובים והיפים ביותר ראינו. אם זה ברגל, בטרקים וטיפוסים על הרים גבוהים, אם זה בשיט במקומות חלומיים, אם מהאויר,במסוק, מעל קרחונים ובעיקר ברכב אחד גדול שלוקח אותנו לכל מקום שמתחשק לנו גם אם הוא כבר לא צעיר ומתעייף בעליה. הכרנו אנשים מקסימים במסע, חלקן חברויות שילכו איתנו גם שנים אחרי הטיול. כולנו קיבלנו הרבה יותר מ״הצצה״ אל הטבע המופלא שישנו כאן. אריות ים, כלבי ים, פינגווינים צהובי עין נדירים, אלבטרוסים, ציפורים מיוחדות.

לא פסחנו על אף אטרקציה אפשרית: הלכנו על קצה מגדל, תלויים באוויר, בקומה60, בין שמים וארץ, נכנסנו לתוך כדור שקוף עצום מלא במים וגולגלנו מראש גבעה, עשינו אומגה מעל גשר הנדנדה הארוך בניוזילנד, שטנו במערות עם תולעים זוהרות בחושך, ביקרנו במקום שצילמו את ההוביט, טסנו ונחתנו מעל קרחונים, טיפסנו על הר הרוקי ,טיפסנו על הטונגרירו הגעשי מ״שר הטבעות״, קפצנו באנג׳י לנהר גועש, קפצנו בנג׳י נדנדה 400 מטר מעל פני הקרקע, ירדנו במזחלות מהירות מההר, שטנו בסירת מנוע ב90 קמ״ש בנהר רדוד, קפצנו מצוק לתוך אגם טבעי ורצחנו באיסוף ברכות תרמיות טבעיות ומלאכותיות. אינספק שהילדים קיבלו מענה כמעט לכל הגחמות האקסטרימיות שלהם במסע הזה ( מלבד צניחה חופשית ששלחנו אותם לעשות אחרי גיל 18 באחריותם ועל חשבונם!). לפני כל האטרקציות אני חושבת שהחלק המשמעותי ביותר במסע זה המפגש עם האנשים שבדרך. אנשים שהכניסו אותנו לביתם ופתחו בפנינו את הלב. בשום מקום בעולם לא חווינו את האפשרות לגור אצל מקומיים וכאן זה היה קל ומרתק. והילדים , אי אפשר שלא להחמיא להם על היכולת להסתגל לתנאים ולמצב. היו ימים שלא ידענו במדוייק לאין אנחנן נןסעים ואיפה נישן הלילה. לא מעט פעמים שהיינו בדרכים והארוחות נדחו ונדחו, כמעט ולא היתה להם פרטיות במשך חצי שנה. (יש נוהל ״הסתובבות״ כשמישהו/י מתלבש/ת), בחודשיים האחרונים וגם לא מעט באוסטרליה הם התקלחו במקלחות ציבוריות (לעיתים עם הקצבה של 5-6 דקות מים חמים בלבד), ברור ששירותים ציבוריים בלבד כל התקופה, הסתפקו במעט בגדים שכל אחד לקח לעצמו, התמודדו עם געגועים לחברים הקרובים שלהם וכל זה כמעט ללא קיטורים ובהבנה שכל זה חלק מהמסע. אז באמת כפיים לילדים המדהימים ולמרות שמפעם לפעם שקלנו להשאיר אותם במקום מסויים ולברוח, אני די שמחה שיהיה לי אותם גם בארץ 😝.

ומה עם האיש שלי? כן, אותו בחור מזוקן שסידרתי לו טיול שיחרור ״מהסרטים״ על אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא בנוי לטיולים מהסוג הזה, נתן פה עבודה רצינית עם מאות שעות על ההגה (18,000 קילומטר באוסטרליה וניוזילנד ביחד!) ,בצד הלא נכון של הכביש כשחודשיים מתוכם עם משאית עצומה (שמתחממת בעליות). הוא נהג וניווט והחליף מים אפורים וניקה שפכים והוא היה גם המורה למתמטיקה של ארבעה ילדים (עם מוטיבציה ללמוד שואפת לאפס). מורה לפוקר, לכדור דשא, לסנוקר ולוויסט, מאמן גולף וכדורסל, משיט גולשים מתחילים וגם מדריך כושר לכל החמישה (שכיבות שמיכה ובטן מידי יום). הוא מינגל בכל חלקה ראויה והיה אחראי שטיפת כלים בתק׳ המוטורהום. ובל נשכח את תפקיד הצלם. אחד מהחשובים ביותר במסע הזה. לדאוג שהשמים יצאו כחולים בתמונות, הדשא ירוק, שהילדים ברורים ויפים וכמובן לתפוס את הליוויתנים בדיוק ברגע הקפיצה למים. הוא היה סבל של מאות פריקות והעמסות של מזוודות ו״סבל כתפיים״ של גליה בטרקים ארוכים. והוא בעיקר סבל אותי. עם הרצון שלי להספיק ולראות עוד מקום ולא לפספס אף נקודה במסלול שבניתי. אז בהחלט מגיע לו שאפו ענק!

ולמרות שזה לא מנומס אין לי ברירה אלא להריע לעצמי שבניתי טיול מושלם שכזה שהיה מתוכנן כמעט שנתיים מראש אבל לגמרי זרם עם הדרך. ידעתי איפה אנחנו נוחתים,מאיפה ממריאים ופחות או יותר באיזה תאריך. למעט נק מסויימות לא ידעתי מה יש לראות בכל מדינה ולאורך הדרך כולה חפרתי בבלוגים של משפחות שעשו את זה, קראתי את הלונלי לאורכו ולרוחבו, חרשתי על אתרים באינטרנט וחפרתי לכל מי שפגשתי כדי לקבל טיפים מנצחים.

155 ימים של דאגה לשיבעה אנשים שיהיו שבעים ( אחראית סופר/מקרר ותפריט), 3 ארוחות ביום במשך חמישה חודשים לכולנו, זו משימה לא פשוטה. כביסות לכולנו במשך כל התקופה שלא יחסר חלילה מה ללבוש או חלילה תחתונים להחלפה, ניקיון הקראוון מידי ערב מכל הטינופת שהצטברה מהטיולים במשך היום. 155 יום של מציאת מקום לינה למחר בלילה וליום שאחריו. (בתים/בקתות/פינה לאוהל באוסטרליה ופארקים קראוונים בניוזילנד). לרב שיחקנו אותה בגדול. מציאת משפחות מארחות בניוזילנד כדי לתת לילדים ולנו מבט מבפנים על החיים ביבשת הרחוקה. ליצור קשרים חדשים. להכיר אנשים אחרים. תקשורת בלתי פוסקת עם הארץ כדי להשאיר את כולנו בעניינים ולהקל על החזרה לשיגרה. בין השאר גם להרים מפעם לפעם ילד/בעל עם מצברוח ירוד וגעגועים עצומים לארץ. ולא פחות חשוב מהכל זה הבלוג הזה. התיעוד של המסע הזה במילים כמזכרת שתשאר לנו לתמיד. אין יום במסע הזה שלא מתועד. רשימות ע״ג רשימות של דברים שעשינו וחווינו אז כן גם לי לגמרי מגיעות הכפיים. אינספק שזה היה מסע מנצח. גיבוש משפחתי שלא היה ולא יהיה כמותו בבית שלנו. ניצול חלון הזדמנויות אחרון לטייל כולנו ביחד רגע לפני שכולם הופכים לי לגדולים מידי… ולכל מי ששואל אז התשובה היא כן. יש תכנית מגירה לטיול הבא. יותם אמר שהוא שוקל ״לשרוף את המגירה״. מזל שלגברים יש זיכרון קצר, אה וגם שהם בד״כ לא המחליטים. 😂.

חברים למסע:

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s