אז באנו הביתה. אחרי שוק תרבותי בשדה התעופה פגשנו את ההורים שלנו ואת דרור המקסים שבא לחבק ולעזור לנו לסחוב את ה230 ק״ג מטען שהבאנו איתנו. (4 רכבים מהשדה סה״כ הכילו אותנו על כל תכולתנו). נחתנו הישר לאינטנסיביות של חג. מוקפים באהבה של משפחה וחברים עם לו״ז צפוף של הדלקת נרות מידי ערב בחוגים שונים של משפחה/חברים. יש משהו מעודד באמת ומשמח שיש לאין לחזור. חושבת על משפחות מיוחדות שפגשנו בדרך שמכרו את כל מה שהיה להם ויצאו למסע בלי תאריך חזרה או בית/ מסגרת שמחכה להם ואני לא מקנאה כלל. מוקפים במשפחה שאנחנו אוהבים, בחברים טובים שאספנו במשך שנים, במושבה שכייף לחיות בה ובבית שהוא המקום שתמיד נעים לחזור אליו- חזרנו. למרות שצחקנו אני ויותם על הילדים ואמרנו שהם חזרו בדיוק כמו שבאו, לא באמת התכוונו לזה. אני חושבת שכל אחד מאיתנו עבר איזשהוא תהליך עם עצמו במסע הזה. כל אחד בדרך שלו ובמינון שלו.
ראשון הוא עידו שסופית עבר אותי בגובה בטיול הזה ועוד רגע את יותם במידת הנעליים. (״הילד גדל!״ הסביר לי שוב ושוב יותם כתירוץ לכמויות המזון שנדרשות לו). הוא התחיל את הטיול עם לא מעט משברים/חששות שלו עם עצמו וגעגועים תכופים לרגיל והמוכר שלו שהתחלפו בזרימה עם הטיול ועם החופש הארוך. כן, יש עוד דברים שצריכים עוד זמן כדי שיחלחלו אבל אין לי ספק שהשהייה במחיצתנו חצי שנה לימדה אותו דבר וחצי על החיים ואולי במעט תכין אותו להתמודדות עם הסביבה שמחכה לו.
יעלי, סוג של סנדוויץ שלנו, רגישה לסביבתה, (אם כי לא כשמבקשים ממנה לקצר כשהיא מתחילה לדבר). גם היא הפכה מילדה לנערה בטיול ונכנסה לגיל ההתבגרות במלוא העוצמה. בתחילת הדרך גילינו ילדה עם לא מעט תחושות ומחשבות שדברים קורים רק ודווקא לה. כל זה התמתן ככל שהמסע נמשך ועל אף שמידי פעם זה חוזר, המינונים הרבה יותר קטנים והיא מהר מאוד מבינה. אני לא אשכח איך בתחילת המסע פחדה להתגלש במגלשה גבוהה במים בדרווין וככל שהטיול נמשך היא העיזה יותר ויותר ואפילו קפצה בנג׳י שלא הייתי חולמת שתעיז! יעלי בטיול גילתה חברה חדשה שאפשר לחלוק איתה סוד: שירה. הקשר שלהן ריגש אותנו בכל פעם מחדש ולמרות שהיו גם ריבים אין בכלל ספק שהמסע הזה חיבר בניהן בצורה שתלך איתן כל החיים. זכרונות משותפים לעוד שנים ארוכות. הבא בתור זה ילד הפרא שלנו אורי. גידל שיער פרוע וניסה בכל הזדמנות להיות ״גבר שורד״, חולם על חיות מסוכנות, מתפלל למפולת שלגים כשאנחנו מטילים בקרחונים ומקווה לרעידת אדמה במקומות מועדים. זה אורוש שלנו שזכה ללא מעט כינויים חדשים בטיול הזה (אבוריג׳יני, מ-אורי, הוריקן, שכונת חיים ועוד…). אורי יצא למסע ילד וחזר ילד. אומרים שבנים מתבגרים לאט יותר מבנות אז לנו יש הוכחה חיה לכך בבית. אבל עם זאת גיליתי עד כמה ה״גבר השורד״ הזה רגיש ופגיע. אני חושבת שלקראת סוף המסע הוא למד להיות רגיש יותר גם לסביבה שלו ולא רק לעצמו. להתחשב באחרים ולמד היטב את ערך ההתחשבות בזולת. הקשר שלו עם גליה היה ונשאר מיוחד מאוד. אהבה אינסופית ורצון למגע וחיבוק בכל רגע נתון. וגם עם עידו: שעות על גבי שעות של משחקי קלפים/ בריכה/ בדיחות. ברור שגם הם זכו לחיבור מיוחד במסע הזה. כזה שילך איתם עוד שנים ארוכות.
הבאה בתור זאת שירה. המדהימה שלנו. תמיד תסדר אחרי האחים שלה ותנקה את השטח. תמיד רוצה להבין את מה שמדברים סביבה כמו שצריך ולא תחדל לברר. לוקחת הכל הכל ברוח ספורטיבית. בכל מקום שהגענו אליו זרמה. הכל קליל בחיים ושום דבר לא מסובך או קשה מידי. (גם היותה במקום ראשון בכמות הפציעות בטיול לא הפריעה לכייף שהטיול הסב לה). כייף לטייל איתה (אם כי הליכות ארוכות מידי לא באות לה טוב), כייף לצחוק איתה וכייף לבקש ממנה עזרה. כמו אמא קטנה לגליה כשצריך ובעצם לכל הארבעה!
אחרונה חביבה זו גליוש שלנו שגדלה בצורה שלא תאמן. מתינוקת הפכה לילדה ממש. כל הבגדים שהבאנו, ללא יוצא מן הכלל, קצרים עליה. הטייצים הפכו ל7/8 והחולצות לחולצות בטן. גם התספורת הראשונה שלה הקפיצה את המראה שלה בכמה שנים. לכל זה צריך להוסיף את אוצר המילים והסגנון שהיא רכשה מכולנו במהלך הטיול שמשווע לה דיבור של ילדה בת 12 ולא בת 4. אנחנו צוחקים ואומרים שלא יקבלו אותה חזרה לגן עם הפה הזה שהיא רכשה במסע. לכל דבר יש לה תשובה ובעיקר היה לי כייף לחבק ולנשק אותה בלי סוף ורק המחשבה על פרידה ממנה במהלך יום עבודה/ גן מחזירה אותי לתחושות העצב של סיום חופשת הלידה שלי עם כל אחד/ת מהילדים.
ומה איתנו? לפני שיצאנו אנשים אמרו שמיילא להיות 24/7 עם הילדים שלהם אבל עם בן/בת הזוג? זה לא היה שורד! אז קודם כל ברור שאני שרדתי. השאלה איך יותם? על פניו נראה שהוא עדיין כאן אז כנראה שגם שרד 🤐. מה זה שרדנו? היה כייף עצום ביחד. בתחילת המסע כתבתי שאני מקווה ללמוד ״לשחרר״. כנראה ש5 חודשים זה זמן קצר מידי כדי להשתנות. אני חושבת שעשיתי כלשהיא דרך אבל בסופו של יום, ועם יד על הלב, הדרך עוד ארוכה. ואולי, רק אולי, אני אהיה בסדר גם ככה.
עכשיו צריך להתמודד עם החזרה. סידורים שאינם נגמרים, פריקה של כל הארגזים והמזוודות (הבית היה מושכר והרבה נארז בארגזים), מכתב מביטוח לאומי שהפסיקו לשלם לנו קצבת ילדים, מכתב ממס הכנסה שיש לנו חוב, מבתי הספר שדורשים להשלים את החומר שהחסירו ועם עבודה שלי שאמנם ״חיכתה״ לי אבל שינתה לי את התפקיד מן הקצה אל הקצה ואני צריכה לברר עם עצמי שהיא עדיין מתאימה לי. המחשבות על המעט מקום, מעט בגדים, הרבה פחות מסכים, שחיינו בחצי שנה האחרונה גורמות לי לחשוב מחדש עד כמה כל ה״עודף״ הזה שיש לנו בארץ מיותר. האם במקום שבחרנו לגדל את הילדים שלנו אפשר בכלל לחיות אחרת?. מתמלאת געגוע לאנשים שפגשנו, לנופים, למקומות קסומים. נפרדת סופית מהבלוג, לא בטוח שמהכתיבה, מקווה לפתוח בקרוב את יומן המסע הבא. להתראות!
אני אסיים בשיר שאני אוהבת שמסמן בעיני את הדרך שעשינו ואת זאת שאנחנו הולכים אליה עם שובנו.
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעיין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן
חוצה את העיר, עולה על ההר
ממשיך אל הים, ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין הבתים
יוצא אל האור אל חיים חדשים
לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעלייך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.
הגודרים 