הספירה לאחור החלה

9 ימים לנסיעה ויש מי שסופר.. יעלי מוחקת כל יום משבצת נוספת בטבלה שהכינה, שירה ואורי מקפידים להפגש עם כל החברים (!אין ערב שמישהו מבניהם לא ישן אצל חבר/חבר ישן אצלו),  עידו נושם את נשימות הוויפי האחרונות שלו ולגליה כמובן אין שום הבנה של מה שמצפה לה. לכולם תספר שנוסעת לאוסטרליה לפגוש קנגורו אבל בטח שלא מבינה את המשמעות של טיול בסדר גודל כזה. אף אחד מאיתנו לא באמת מבין.  הטיול הכי ארוך שעשינו כמשפחה היה שבועיים וחצי לאירופה ושלי ושל יותם בזוג /בנפרד היה עד 3 חודשים. תחושה מוזרה של הליכה אל הלא נודע ואולי זה מה שכייף בכל הסיפור הזה. פעם אחת בחיים לא לדעת הכל. לזרום עם הדרך. בעיקר לזרום עם החלום. חברה כבר אמרה לי שלא יעזור לי ו״אני אקח את עצמי לשם״. אז החלטתי לנסות להלחם בזה. לנסות להשאיר חלק מעצמי כאן. את החלק המתוכנן , הכ״כ שקול כל הזמן, החלק שתמיד צריך להיות בשליטה. זה לא יהיה קל. זו עבודה שאצטרך לעשות עם עצמי. אבל מבטיחה לנסות. לשחרר לשחרר לשחרר… בנתיים עסוקים בעיקר בפרידה. הספקנו לחגוג לגליה יומולדת 4 עם המשפחה היום. וכרגיל הפקנו ארוחת צהריים ואירוע פרידה מסודר ל40 איש. השארנו לא מעט סידורים לשבוע האחרון. עובדת עד הרגע האחרון ( חופש יהיה לי הרבה..). כל זה כמובן לא היה מתאפשר אם יותם לא היה בבית. ולא, אנחנו עדיין לא ארוזים. כל יום דוחים למחר את האריזות אבל נראה שהערב נצטרך להתחיל. מזל שלא צריכים לארוז את כל הבית. רק את חלקו. כ״כ מרגיע שהבית מושכר ועוד למישהי שמכירים, אין לנו ספק שאנו משאירים את המקום שלנו בידיים טובות. בשבוע הבא פותחים את ביתנו לפרידה מהחברים שלנו ושל הילדים וזהו.. אין יותר אירוחים חצי שנה לפחות 😀. עוד לא מתפנה רגשית לפרידה מהקרובים. גם זה יגיע. שבוע לא קל לפנינו. בנתיים, שהיה ערב טוב.